אירינה ליאן במשלחת ישראלית לדרום קוריאה ב2011

החלטתם לכתוב תיזה אחרי התלבטויות קשות? מאיפה להתחיל, למי לפנות? כבר הזהירו אתכם שזה ייקח לפחות שנה בלי יציאות בסופי שבוע? זה לפחות מה שאמרו לי בשנה השנייה ללימודי תואר שני במגמת הארגון במחלקה. בין העצות שקיבלתי היתה גם המלצה חמה להפוך סמינר שכבר כתבתי לתיזה. היתרונות היו ברורים – התחום כבר מוכר, המנחה כבר מובן ומחצית מהעבודה כבר מוכנה. עם זאת הרעיון הזה לא נראה לי בהתחלה. לכתוב שוב על אותו נושא שחקרתי לעומק ולרוחב? ולמה לבחור בדרך הקלה? אקדים את המאוחר ואגלה ששתי ההנחות האלו התגלו כלא נכונות בדיעבד. 

 נתחיל מהתחלה. בשנה  הראשונה ללימודי תואר שני הגעתי לקורס של פרופ' עמליה אוליבר על ארגוני עתירי ידע ורשתות. עד אותו רגע, הדבר היחיד שעלה לי לראש בקשר לרשתות היה פייסבוק. אחרי כמה שיעורים, גיליתי שרשתות הן בערך כל דבר שאפשר לחשוב עליו החל מקשר אישי ברמת הפרט ועד מערכת יחסים בין מדינות. כיוון שכבר בתואר הראשון התעניינתי בתרבות קוריאנית החלטתי גם הפעם לכתוב עבודה באותו תחום. במקרה שמעתי על קרן מו"פ קוריאה-ישראל שנותנת מענקים לחברות ישראליות וקוריאניות בתחום של חדשנות טכנולוגית. הנושא הזה נראה לי אז כמעט רומנטי: עידוד חברות שרוצות לעבוד יחד למרות המרחק הגיאוגרפי והתרבותי שמפריד ביניהם.

 תוכנית הפעולה היתה פשוטה – לפנות לאותן חברות ישראליות ולשאול אותן על חוויות בפרויקט המשותף עם חברה קוריאנית. היה לי חשש גדול האם אכן אצליח להגיע לאותן חברות, הרי עובדים בהן אנשים מאוד עסוקים עם מחסור מתמיד במשאב הזמן. עמליה עודדה אותי עם משפט שעליו אני חוזרת עד היום כמו מנטרה – "ארגונים אוהבים לדבר".

עם החששות והתקוות פניתי למנהלת הקרן בישראל, גב' דבורה שבת והוזמנתי לפגישה. היתה לנו שיחה מרתקת על ישראלים, קוריאנים ומה שביניהם. באיזשהו שלב בראיון פתאום התגלה לי שמענק של הקרן לחברות שמשתתפות בפרויקט הוא מענק מותנה. הייתי מאוד מופתעת לרעה, גם מזה שאחרי הכנות רבות לפני הראיון פספסתי מידע כה חשוב וגם כי חלק מההילה הרומנטית של הפרויקט התפוגגה. רק בדיעבד הבנתי מדוע פספסתי את המידע הזה – רק חברות שהצליחו להרוויח.

חגיגות 10 שנים לקרן מו"פ קוריאה-ישראל (לקוח מאתר הקרן)

מהפרויקט היו צריכות להחזיר את המענק ומספר חברות כאלו היה קטן יחסית. עם זאת, זה היה לקח שלמדתי כבר בראיון הראשון.

בראיונות הבאים למדתי על בשרי את מה שמלמדים בשיטות מחקר איכותניות: גם כשמנסים למזער את הנוכחות שלנו בתור חוקרים על מנת לבצע מחקר "אובייקטיבי", הדבר כמעט בלתי אפשרי. בהתחלה הייתי שולחת מייל ארוך ומפרט את מטרת הפנייה לצורך עריכת מחקר והעשרת ידע אקדמי. במקרה של תשובה חיובית, הייתי נוסעת לפגוש את מי שהסכים להתראיין, בדרך כלל גבר, בגיל 40+, מנהל חברה או פרויקט, או מהנדס שהשתתף בו. כמעט כל ראיון התחיל באותה צורה – "אה, עכשיו אני מבין, את קוריאנית!" רבע שעה הייתה לוקחת רק להסביר על כל המשפחה שלי ואיך בדיוק הגעתי לישראל. לא היתה לי שם באמת את האופציה להגיד "סליחה, אני לא רוצה לדבר על זה," לכן, ניסיתי להפוך זאת ליתרון. היה לי חשוב להישאר על התפר של להיות ישראלית כדי שמרואיין לא יחשוש לדבר על קוריאנים ולהיות גם קוריאנית כדי להבין על מה מדובר. גם נושא מגדרי שיחק תפקיד בניהול ראיון – לראיין מישהו בגיל של אבא ובדרך כלל בתפקיד בכיר גרם לי לפעמים להרגיש כמו ילדה קטנה שבאה לשמוע מדברי חכמים. עם הזמן למדתי להתגבר על זה באמצעות לבוש ושפה מקצועית יותר, דבר נלמד ונרכש.

 הרעיון הרומנטי שהיה לי בראש על המרחק התרבותי שמפריד בין שתי התרבויות שרוצות בסך הכל לעבוד ביחד, התנפץ כמעט בהתחלה. על מנת לזהות מרחק תרבותי, צריך לפחות להכיר בתרבות שמולך. לעומת זאת רוב המרואיינים טענו שאינם מכירים וגם לא רוצים להכיר בתרבות של האחר. כולנו צריכים להתנהג "כמו מערביים" ואם מישהו מתנהג אחרת הוא לא מקצועי או אולי הוא לא רוצה לשתף פעולה באמת. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, מניסיון האישי בארגון קוריאני ידעתי שישנם הבדלים רבים וברגע שמכירים אותם ניתן גם להתגבר. הייתי אפילו מתווכחת ומנסה להסביר מה עמד מאחורי מניעים של שותף קוריאני. היה זה שיעור טוב – שאומנם למדתי באוניברסיטה אך הפנמתי רק בשטח – חשובה לנו פרשנות ותפיסת המציאות של המרואיין ולא המציאות האובייקטיבית, אשר ספק אם היא בכלל קיימת.

 תוצאות הסמינר יצאו מבולבלות בדיוק כמוני. באותו זמן קיימת השפעה של הבדלים תרבותיים, אך היא נמחקת, מעוצבת ומומצאת על ידי שחקנים חברתיים. עם זאת, עבור מחקר התיזה שלי, עבודת הסמינר היוותה מחקר גישוש שעזר למפות את כל הסוגיות. לעומת כניסה ישירה לשדה במסגרת המחקר עבור עבודת הסמינר, את התיזה התחלתי מקריאת ספרות בתחום על מנת לבסס את ההשערות שנולדו בסמינר. על מנת לעשות סדר השתמשתי במודל תיאורטי להשוואת השפעה של שיתוף פעולה  בינלאומי בין סוגי תרבות שונים, כגון לאומית, ארגונית ומקצועית. עם ההפרדה הזאת נתקלתי באותם קשיי מדידה שפגשתי בעבודת סמינר. זה עזר לי להבין שלא ניתן להשוות בין תרבויות אלו בתור ישויות נפרדות וסטטיות. כל שיתוף פעולה מתרחש במעין "מרחב שלישי" בו נוצרת תרבות היברידית ברמת הצוות שעובד על פרויקט המשותף.

 לסיכום, הפיכת עבודת הסמינר לתיזה הייתה עבורי הזדמנות לחזור, להעמיק בנושא, לגלות אותו מחדש ולעשות לו צדק מחקרי.

מודל שהציגה פרופ' גילי דרורי בקורס "גלובליזציה וארגונים" על חפיפת גבולות תרבותיים בארגונים: המודל מציג תרבות גלובלית, לאומית, ארגונית, מקצועית וקבוצתית ביחס לפרט ומעיד על קושי מתודולוגי במדידה של השפעה תרבותית בדומה לרעיונות שתוארו בעבודת התזה.