שמי רועי, התחלתי עכשיו את לימודי האקדמאים. כן, צעד מרגש ביותר.

אני עומד בפתח של עולם של ידע שאין הדעת של אדם אחד יכולה להכיל, ומכיוון שבן תמותה אני, עלי לבחור את תחומי ידע שבהם אוכל להעמיק. לא חשבתי הרבה, נתתי לסקרנות לעשות את העבודה של המחשבה, והיא בחרה בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, וגיאוגרפיה. להתחיל ללמוד זה חוויה מדהימה, כל חושי חדים, ומשיעור לשיעור נהיים הם חדים יותר.

אני לומד שפה חדשה, ראייה חדשה, שמיעה חדשה, תרבות חדשה; אני לומד אסתטיקה של ידע, על האבולוציה של הידע, אני לומד את העולם האקדמאי על אנשיו ויחסיהם, ועל המשקפיים שדרכם הם מסתכלים על העולם. נראה לי שהמושג הרלוונטי בהקשר זה הוא חִברות. כן, אפשר להגיד שכרגע מרצי, מתרגלי וחברי לספסל-הלימודים – מחברתים אותי.

אני מחוברת לכבודו של המדע, של הידע, של ניתוח העולם, הקיים והלא-קיים עדיין. אני חושב על פיתגורס, דורקהיים, דה וינצ'י, ג'ון לוק, קופרניקוס, מרקס, ניוטון, פרויד ואינשטיין. ואני אומר וואו, לחבר'ה האלה היה דמיון מפותח מאוד, הרי ככה זה התחיל, לא? הם ראו מציאות, הגו ממוחם הסבר ויצאו להוכיח זאת, ובדרך גילו דברים נפלאים ולקחו את העולם למקום מדהים. כן, מדהים. בן לתרבות המערבית אני, ואני אוהב אותה, יש לה צדדים רעים, אבל פוטנציאל גדול .

אבל משהו קצת מפריע לי. מן רגש לא מוסבר, ואני אנסה לשרטט אותו כאן, במרחב ובזמן הזה, אחרי שלבשתי את מדי הפקולטה, אבל רגע לפני שאני עולה למגרש.

תחומי הידע הופכים מקצועיים יותר, מעמיקים  ומוגדרים יותר, כללי המשחק בכל הדיסציפלינות הולכים ונהיים נוקשים יותר, המשקפיים של כל תחום ידע הולכים ומשתכללים.

הדמיון בכל התחומים האלה הולך ונעלם. או לפחות, הופך יותר ויותר ממוין לפי קטגוריות ברורות. הקופסא המדעית של כל תחום ותחום הופכת למעין כלוב זהב לידע. כלוב שאם אצליח להיכנס אליו, אז אצליח בלימודים, אבל אחר-כך יהיה קשה לחשוב מחוצה לו. ככל שאני אעבור חִברות טוב יותר, כך אצליח יותר. ככל שאלמד נכון יותר את כללי המשחק של הדיסציפלינות  אצליח יותר, ואם הצלחתי הרי זה סימן שלמדתי נכון. אותי זה מפחיד קצת, מכיוון שכאשר אותם הוגים בנו את מה שבנו, כללי המשחק היו ברורים פחות, הדמיון עבד יותר.

אנו יודעים שתצפית וניתוח של גורם מסוים –  בוודאי במדעי החברה –  עם הזמן תשנה את אותו גורם. אפשר בוודאות להגיד שהמדע החברתי שינה את החברה, ולכן המדע צריך כל הזמן להשתנות. מה שאני מנסה להגיד, הוא שלי קשה לשמור על ראש פתוח ודמיון בקצב שבו אני לומד, ואני מפחד שאם יום אחד גם אני אייצר ידע, אז הקופסא המדעית תהיה לי לכלוב, המשקפיים שאני מקבל יהפכו אותי לעיוור לדברים מסוימים.

אבל מה הבעיה? המדע התקדם, מתקדם, ויתקדם, ואכן זה כך. הבעיה היא שיש גוונים, צורות, ודרכים שונות להתקדם. עכשיו שהתחלתי ללמוד על הסוציולוגיה והפרדיגמות שלה, נכנסתי לתבניות של המחשבה הסוציולוגית. היה מצחיק לראות שדווקא פרדיגמה כמו פונקציונליזם, נתקלה בקשיים בהבנה של חברי לספסל ושלי. וזאת מכיוון לדעתי שאנחנו חיים בתקופה שבה הרוח היא אחרת. כאנשים שגדלו ב30 שנה האחרונות, המושג "יחסיות" טבוע בנו, בין אם נרצה ובין אם לא. ועכשיו כשאני מתבקש להבין את הסוציולוגיה דרך פרדיגמה כזאת או אחרת יש בזה סכנה. הסכנה היא שלא אחשוב על גוונים, צורות, ודרכים חדשות לחשוב על סוציולוגיה. בגלל שכבר עברתי תהליך חִברות, שגורם לי לחשוב עליה כמו שחשבו עליה לפניי.

פרדיגמה היא תבנית, משקפיים וצורת מחשבה. היא גם הדרך שדרכה המדע מתקדם, והוא אכן מתקדם. ולכן בחרתי להגיע לאוניברסיטה ולהשלים עם המתודה הדידקטית של המדע.

"אין מה לגלות בפיזיקה עוד. כל שנותר הוא רק מדידות מדויקות יותר ויותר". את המשפט הזה אמר הלורד קלווין, מדען גדול. הוא אמר זאת לפני גילוי תורת היחסות ששינתה לחלוטין את כל הפרדיגמה הפיזיקאלית.

המדע מתקדם ללא ספק, לא חסרות דוגמאות של פורצי דרך, האחרונה בהן היא של פרופסור דני שכטמן. אכן יש כל הזמן פורצי דרך במדע ואנו חייבים חלק גדול מההתקדמות להם. הנה אפילו היום, מאה שנה אחר כך, מגלים שהנחות הבסיס של תורת היחסות לא בהכרח נכונות. ועוד מעט יקום פורץ דרך חדש. אבל, האם כדי ליצור ידע חדש, חייבים לפרוץ את הדרך אל מול הממסד? למה אי אפשר ללכת בדרך חדשה? ואיפה המקום של החִברות האקדמאית, בהפיכת הדרך לכזאת שצריך לפרוץ אותה?

"המכשול הגדול שעמד בפני גילוי צורתם של הארץ, היבשות והאוקיינוס לא היה הבורות אלא אשליית הידיעה", כותב דניאל ג'. בורסטיין בספרו "המגלים".

אני מודה, יש רומנטיקה ב"לפרוץ דרך", ולכן אולי התקבע המושג. ואפילו לכן אולי קיימים פורצי דרך. וזה מביא אותי למחשבה נוספת שאולי תבהיר את הגיגי. פעם, שרצית לדעת את מזג האוויר, יצאת החוצה הרגשת את הלחות. ראית את השמיים, נשמת את הרוח, הרחת את הריח והסקת מסקנה. היום, אתה הולך למחשב ובוחן נתונים. כנראה שהיום השיטה יותר מדויקת, אבל מי יודע מה נוכל לגלות אם נמשיך להביט גם בשמיים. אין ספק שהשיטה היום מדויקת יותר, ומשיגה תוצאות אמפיריות טובות יותר בהקשר של חיזוי. אבל בתהליך הזה של הליכה למחשב יש מן התרחקות מהטבע, יש הפחתה באסטטיקה הרומנטית. ולכן אולי גם לא יפרצו דרך חדשה שיש עדיין לפרוץ, בגלל שכבר לא מסתכלים בשמיים.

"יותר ממה שמושכת הידיעה עצמה מושכת תחושת הידיעה"" ממשיך ואומר בורסטיין.

הפינק פלויד, בשירם comfortably numb דיברו על דברים אחרים ותחושות אחרות. אבל בי מכרסמת מחשבה שיש שם משהו גם בהקשר של החברות האקדמאי ושל הרגשות שלי כלפיו.

זהו. אני כבר על הדשא,

השריקה נשמעה, ואין זמן למחשבות סרק שכאלה.

עכשיו צריך לשחק, לשחק מהר חזק וטוב, ואם אפשר אז גם ליהנות.

ובכל זאת צריך להשאיר מקום לדמיון, צריך שהמדע יישאר קצת בדיוני.

אני לא יודע איך, אבל אני חושב על זה, ומקווה שאמשיך.

שנה טובה ופורייה.