השאלה שהכי נשאלתי במהלך לימודיי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה על ידי משפחה וחברים סקרנים ומודאגים קצת היא מה עושים עם תואר שכזה? מה עם עבודה, משכורת, קריירה ופנסיה? גם מעמיתי לספסל הלימודים שמעתי את אותה השאלה לא פעם, במיוחד במגמת לימודי ארגון שאמורה להיות הכי "פרקטית" מבחינת רכישת מקצוע. השאלה הזאת לפעמים התבטאה בכנסים ומפגשים עם בוגרים למיניהם, שהיו מספרים באושר ונוסטלגיה על הלימודים במחלקה כחוויה שפתחה להם דלתות לכל דבר שרצו לעשות – מדריכי טיול, עיתונאים, פקידי ממשלה. בתור מי שעוד אין לה את הפריווילגיה להסתכל אחורה בנוסטלגיה, תמיד התקשיתי לענות על השאלה הפשוטה הזאת. התשובה הקבועה והאבסטרקטית שתמיד עניתי – סוציולוגיה זאת דרך מחשבה, ממש כמו פילוסופיה, אפשר לעשות אתה מה שרוצים – לא ממש השביעה סקרנות מסביבי, ורק הגדילה דאגות. מדיי פעם, הייתי נשאלת שוב: "אז מה את לומדת בדיוק?"

אחרי כמה שנים של לימודים, למדתי גם לקח מהשאלות מסוג זה – כדאי להביא דוגמא קונקרטית, אולי מה שאני ארצה פעם להיות בעתיד, הרי עם התואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה העתיד פתוח לכל הכיוונים. לא חיפשתי את המקצוע לדוגמא, המקצוע מצא אותי – בשיטוטים בשדה המחקר של עסקים בין דרום קוריאה וישראל פגשתי מתווכים בין-תרבותיים. הם לא בהכרח קראו לעצמם ככה, אבל כינסתי אותם תחת שם אחד למרות הגיוון ביניהם. לרוב, היו אלו עורכי דין שמטבעו של המקצוע שלהם כבר עוסקים בתיווך.

אז מי הם האנשים שמצאו עבודה כמתווכים בין תרבויות? בצורה הפשוטה ביותר אלו אנשים שמכירים היטב לפחות שתי תרבויות ומגשרים בין צדדים שמעונינים בכך. בלשון של תיאורית הרשתות, מדובר באותו "חור מבני" של בארט ששולט בידע ומרוויח מהמיקום המבני שלו ברשת. זה יכול להיות מתרגם משפה מילולית, שפת גוף, שפת מנהגים וקודים תרבותיים, שפת משא ומתן אופיינית לאותה תרבות או ארגון. הרבה פעמים מתווכים חיים תקופות בין כמה מדינות, מבלים הרבה זמן באוויר, לפעמים גם נשואים ל"מקומיות." לא בטוח אם כולם למדו את הופסטדה וחמשת המימדים של תרבות שהוא זיהה, אבל הרבה מתווכים משתמשים בהם על מנת להסביר מאפיינים של תרבויות שונות בהרצאות וסדנאות. ניתן להגדיר מתווך בין-תרבותי בתור סוג נוסף של יועץ ארגוני שיכול לעבוד בתוך הארגון או מחוצה לו.

המקצוע לא חדש כמובן, אך בעידן הגלובלי הוא נעשה בולט במיוחד בעולם של ארגונים בינלאומיים. יש מסביבו הילה רומנטית של קירוב בין אנשים מתרבויות שונות. עם זאת, כשמתקרבים קצת יותר רואים שזה לא תמיד נכון ולפעמים זה ההפך ממה שחושבים. ראשית, אף תרגום תרבותי לעולם לא יהיה מדויק מספיק ולפעמים זאת גם לא המטרה. מטרת מתווך בין-תרבותי היא לשמור על מיקומו ברשת ולכן להפריד בין תרבויות כמה שיותר. כפי ששמעתי באחת ההרצאות, בעסקים עם קוריאנים "צריך לזנוח את שיטת השקשוקה ולאמץ את שיטת הקימצ'י".[1] במילים אחרות, הבדל בין שתי התרבויות מכריח למידה מעמיקה על תרבות של האחר או, בעולם העסקים המהיר, לשכור איש מקצוע שיתעסק בזה. מלכתחילה תרבות נתפסת במונחים של שוני, מרחק, מחסום, דבר שהוא מורגש יותר בתרבויות מזרח אסיאתיות עם ניחוח אוריינטליסטי של אקזוטיות ואחרות.

ביקורת נוספת מגיעה דווקא מתוך עולם העסקים עצמו, אך מהכיוון ההפוך – המקצוע נראה מיותר בעולם שכולם מתנהגים או מנסים להתנהג כמו מערביים. כפי ששמעתי באחד הראיונות: "בסמסונג נקרעים מצחוק כשמישהו מביא להם מתנה או מגיש כרטיס ביקור בשתי ידיים. כולם שם בוגרי ייל והרוורד."[2] אפרופו, מדובר פה באסטרטגיה ארגונית נפוצה בארגונים קוריאנים, וגם בארגונים בינלאומיים אחרים – המביאה לקדמת הבמה הארגונית שחקנים בעלי ידע מערבי. בעצם מדובר באותם מתווכים בין-תרבותיים שהפעם מתרגמים למערביות.

למרות הוויכוח בין שתי הגישות, תרבותית ומערבית, שתיהן מתקיימות אחת לצד השנייה וייתכן שהאמת, אם היא קיימת, נמצאת איפשהו באמצע, ב"מרחב שלישי" של תרבויות שונות ומרובות. המקצוע הזה נראה לי מתאים לבוגרי הסוציולוגים ואנתרופולוגיה שבינינו העוסקים בלמידה וחקר תרבויות, בתהליכים גלובליים וגלוקליים, ברמות מאקרו ומיקרו חברתיים.

 


[1] קימצ'י – כרוב כבוש ומאכל לאומי קוריאני

[2] להביא מתנה לפגישת עסקים ולתת כרטיס ביקור בשתי ידיים הינם חלק מתרבות עסקית קוריאנית.