ביום שני ה12.3.12, התחילו הדיונים המסכמים וההצבעות ברפורמת חוק התכנון והבנייה בועדה המשותפת (פנים וכלכלה) בכנסת. השאלה הנשאלת וודאי ע"י רבים בשלב זה, היא "מה זה תכנון ובנייה, ולמה זה אמור לעניין אותי?"

למעשה, מדובר באחת הרפורמות הגדולות והחשובות שנעשו בחוק הישראלי בשנים האחרונות. מדובר בעצם בניסוח כמעט מחדש של חוק התכנון והבנייה משנת 1965. החוק מסדיר את פעולתם של כל מוסדות התכנון והבנייה בארץ בכל הרמות. מהבית הפרטי, דרך עסקים, אדמות, סלילת כבישים, ובעצם כל דבר שנבנה פה בארץ. הרי כולם צריכים בית, והחוק הזה משפיע על הבית של כולם, ומשליך באופן משמעותי על כל נושא הכלכלה והרווחה בישראל.

החוק חשוב לציבור, אך צמד המילים המשמים והאפרפר "תכנון ובנייה", גורם לרוב הציבור לחשוב לעצמו: 'אני בכלל לא בנאי, מה לי ולבנייה?!'

במהלך השנתיים וקצת האחרונים, התכנסה הועדה המשותפת לנושא לדיון שבועי שעסק בסעיפים השונים של החוק. בחודשים האחרונים, נכחתי בדיונים אלו כחלק מהתמחות אצל דובר הועדה, ד"ר שמואל חן, וסייעתי בעבודת הדוברות בדיונים. מלבד נציגי הממשלה וחברי הכנסת, השתתפו בדיונים נציגים של החברה האזרחית. ארגונים סביבתיים, חברתיים וכלכליים, שהשכילו להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת של הרפורמה, והביעו את דעתם ואת הסתייגויותיהם מהחוק. החל מהקיץ האחרון, התווספו שחקנים נוספים לחברה האזרחית בישראל – האזרחים עצמם.

בחברה מגוונת, גדולה, דמוקרטית, מאוד קשה לספק את כולם. אני יודע שזה מגיע בהפתעה לרוב הקוראים, וזה בוודאי לא פופולארי להגיד, אבל בישראל קיימת דמוקרטיה. אולי בעלת פגמים מסוימים, אבל דמוקרטיה. כל כך קל היה יכול להיות אילו היינו חיים בחברה טוטליטרית בה היה צריך לספק רק את השלטון, והחלטות היו מתקבלות פה אחד – הפה היחיד. ובכל זאת, שיטה דמוקרטית. לכולם אינטרסים טובים ומוצדקים מבחינתם. חלק מהטענות "הם לשם שמיים", לטובת הכלל, וחלק הם ויכוחי "קורח ועדתו"[1], שנועדו לשרת אינטרסים צרים. באופן לא שגרתי ובניגוד לציפיות, אני חייב לומר שלא כל חברי הכנסת מייצגים אינטרסים צרים. ובכלל, עצם העובדה שבדיונים מוצבת מצלמה דרך קבע, ודובר, ועיתונאים, ונציגי ציבור, גורמים לכך שגם אם ליבם לא עם הציבור, תדמיתם הציבורית של חברי הכנסת, מחייבת אותם, לרוב, בהצבעה הוגנת.

אסייג ואומר, שנוכחות נציג מטעם יו"ר הקואליציה בכל הצבעה חשובה, כמובן מגבילה את יכולת הח"כים בהצבעה לפי דעתם, מה שהופך את כל ניסיונות השכנוע לתפלים למדי. המשמעת קואליציונית בממשלה הנוכחית, נאכפת בהקפדה. תפקידה של הנציגה מטעמו של ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, שישבה בהצבעות באותם דיונים גורליים לגבי חוק התכנון והבנייה, לא היה לשמוע את הטיעונים, לא להפנים, ולא להסיק מסקנות. תפקידה היחידי באותו דיון, היה לוודא מטעם הבוס, שכל חברי הקואליציה, המרכיבים את הרוב בועדה, יצביעו נכון. מותר לה. הכל בחוקים. הכל דמוקרטי. פה תעלה שאלת השאלות – מהי דמוקרטיה? האם הכוונה שכולם יפעלו לפי החוק שהסכים עליו הרוב, או שמא הכוונה למשטר הפועל לטובת הציבור ולרווחתו בכל מצב? אבל זוהי שאלה לדיון אחר. יש לציין, שבאותם דיונים בנושא החוק השנוי במחלוקת, המשמעת הקואליציונית דווקא נשברה על ידי נציגי "ישראל ביתנו", מה שהוביל, שוב, לדחיית הדיונים ברפורמה.  

לענייננו. באותו דיון באותו יום שני אביבי, נכחו אנשים רבים. רובם, נראו כמו משתתפים שגרתיים בדיונים רשמיים מסוג זה – ח"כים, יועצים משפטיים ויו"רים. חליפות, עניבות, ומסמכי הסתייגות

שהוגשו לצוות הועדה מראש. ביניהם, ישבו כמה צעירים שנראים קצת אחרת. פצצות מתקתקות בלבוש קז'ואל ישבו בין שורת החליפות. אחת מהן צעקה על ח"כ אמנון כהן, יו"ר הועדה, שייתן לח"כ ניצן הורוביץ, יקיר הצעירים, לדבר. "מה זה?! הוא מנהל את הדיון פה?". לחשתי לה בשקט שכן… בהמשך דבריו של ח"כ הורוביץ, נופפה אותה צעירה בידיים, לאות הסכמה. התנועה, שנהייתה מזוהה כל כך עם צעירי המחאה החברתית של הקיץ, שהחלו להתעניין בגורלם הציבורי, ולרצות לקחת חלק בעיצובו. התנועה, שמסמנת את העושה אותה כשייך לתנועה חברתית מסוימת, בזמן ומקום מסוימים, נכנסה גם לאולמות הכנסת.  לצעירה הזו היה זעם בעיניים. בניגוד לארגונים מסודרים רבים, שיודעים איך לפעול בתוך המערכת הזו, ל"ישראלים החדשים" האלו אין את הכלים. הם לא למדו פוליטיקה וממשל או מדע המדינה, לא עשו התמחות בכנסת, ושיעורי האזרחות בתיכון, פשוט לא מספיקים. אז היא, נציגה מטעם "הארגונים הירוקים", כך היא מספרת, נכנסת וזועמת, ממש כמו שסטפן הסל, הצרפתי הקשיש שמיחסים לו את הצתת גל המחאות העולמיות, רצה.

באופן כללי, ככל שהארגון מייצג אינטרס שוליים יותר, אינטרס פחות "סקסי" בלשון העיתונאים, כמו איכות הסביבה, כך הוא מקבל פחות במה לגיטימית, להגיד את דבריו בתקשורת. אותו ארגון, צריך לעשות יותר רעש "בלתי לגיטימי". כך קרה שבאמצע הדיון קמו כמה צעירים, שלבושם מסגיר את היותם "לא חלק מהמערכת", וצעקו על חברי הכנסת. "תתחילו לייצג את הציבור שבחר בכם!", צעק בחור עם כובע גרב שחור. הסדרנים נאלצו לפנות את הצעירים מהאולם, לבקשת היו"ר, תוך שימוש בכוח מסיבי. זה מה שהיה נדרש – הצעירים ממש רצו להשמיע את קולם, וידעו שרק התנגדות ויצירת פרובוקציה, תגרום לקולם להישמע בתקשורת. גם הצעירה הירוקה, שישבה בשקט רוב הזמן, קמה והחלה לצעוק ססמאות שהוכנו מראש. גם היא הוצאה מהאולם תוך ליווי צמוד של סדרן. פרופ' גדי וולפספלד, לשעבר מרצה וחוקר באוניברסיטה העברית, קורא לכניסה כזו לתוך הכותרות, כניסה מה"דלת אחורית"[2]. בדיוק אותה הדלת, ממנה הוצאה הצעירה.

בכל זאת, בתור כלי תקשורת גדול, רציני ועתיר קוראים כמו "פקפוק", החלטתי שמן הראוי שאעביר את המסר של הצעירים, כי אחרי הכל הם הצליחו להיכנס. המסר הוא: "משהו נגד החוק". זוהי בדיוק הבעיה עם מסרים שנכנסים מהדלת האחורית – הם לא זוכים תמיד להבהרה ראויה, ולרוב הם לא ברורים ומנוסחים היטב מלכתחילה. כל מה שניתן להגיד כעת, זה שהיו נציגים של הארגונים הירוקים, ושהם נגד החוק. לצערי, זה כל המסר שיש בידי.

החברה האזרחית, שמעוניינת להשפיע על עתידה, לא יכולה להסתפק עוד בצעקות בכיכר העיר. ונכון, לרוב הציבור אין יכולת לצעוק במקומות אחרים, אבל זוהי המציאות. בחברה מודרנית, המונית, עשירה בבעיות, יש שיטה, והשיטה מורכבת. הביורוקרטיה, אותה ניתח כבר לפני כמאה שנה מקס ובר, שולטת בכל. הרציונליות שולטת במערכת השלטונית, ולמרות טענותיו של פרופ' יהודה שנהב, שהביורוקרטיה אינה המערכת היעילה ביותר בהכרח[3], היא המערכת שעליה נשען הממשל בישראל. ובמערכת כזאת, כדי להישמע ולהשפיע, החברה האזרחית בישראל, שהתרחבה לאחרונה כאמור, חייבת ליישר קו. החינוך האזרחי חייב להתעצם, ולהעניק כלים לאזרחים, שעתה דורשים את זכויותיהם, כדי להשמיע את קולם. אולי גם המערכת עצמה צריכה להתגמש לטובת הציבור, ולאפשר מרחב שבו קולו יישמע, גם ללא הגינונים המקובלים כיום. ובינתיים, ליבשו כובעי פקיד, משקפיים מעוגלים, מקטורון ועניבה, ומלאו את הטפסים הנכונים. וכשתגיעו למעלה, זיכרו כי על הקטע עם העניבה, אפשר בעצם לוותר.

 


[1] אבות, פרק ה'

[2] Wolfsfeld, Gadi. (1997). Media and political conflict: News from the Middle East. Great Britain: Cambridge University Press.

[3] שנהב, יהודה (1991). אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות. תל אביב: משרד הביטחון.