כמו כל אגודה שמכבדת את עצמה, פעם בשנה מארגנת האגודה הסוציולוגית הישראלית כנס בו מתכנסים סוציולוגים רבים מהארץ ולעיתים אף מהעולם לדון ולהיחשף לתחומי המחקר השונים והמתחדשים של חבריהם לתחום. השנה, התארח הכנס באוניברסיטה העברית בירושלים, כאשר ד"ר מיכל פרנקל ומיכל אסא-ענבר מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה היו אמונות על ניהולו.

במחשבה ראשונה ה"כנס הסוציולוגי" היה נשמע לי כמו מקום אפור בו אנשים עם מודעות עצמית וחברתית גבוהות למדי מגיעים בעיקר כדי להשתכשך בביצה המקומית, לרכוש הון חברתי ולהפגין הון תרבותי וזאת כדי לגרוף עוד מספר נקודות בדרך לתקן המובטח. אבל כידוע אחרי כל מחשבה ראשונה קיימת זו שאחריה והיא על פי רוב קצת יותר מעמיקה (בייחוד שהיא אפוסטריורית). במהלך הכנס מצאתי את עצמי יושב במושב מרתק מאין כמותו בו הרצו אחת אחרי השנייה ארבע דוקטורנטיות מוכשרות את עיקרי משנתן. כל כך מרתק היה המושב שעל אף שהתעכב מעט התעקשתי להישאר במחיר איחור מודע לעבודה. ביציאה ממנו התקשרתי בהתרגשות לידידה טובה וספרתי לה על שעה וקצת של הנאה צרופה שלא זכיתי לה מאז שלמדתי בישיבה.

המושב בו בחרתי לקחת חלק נקרא: "להוריד את המקף: כינונה של זהות דיאלקטית בחברה רב תרבותית". תחת השם הארוך הזה הסתתרו ארבע הרצאות קצרות ומרתקות. הרצאתה של גילי המר מהמחלקה שלנו, עסקה בזהותם של אנשים עיוורים, נגה בובר בן דוד, אף היא כותבת במסגרת המחלקה שלנו, הציגה את מחקרה אודות נשים צועניות משכילות בירושלים. גלית יניא ונטורה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון הרצתה אודות זהויות פמניסטיות בקרב נשים דתיות אורתודוכסיות ולימור מעודד דנון גם היא מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון, הציגה את מחקרה על הדיאלקטיקה שבין גוף ולקטגוריות מיניות ומגדריות בקרב אינטרסקסים, עליו ארחיב בהמשך.

לכל חוקרת ניתנו כחמש עשרה דקות בהן היה עליה להרצות את טורף מחקרה. בשל קוצר היריעה, אציג בשורות הבאות בעיקר את מחקרה של לימור מעודד דנון[1]. הדוקטורט של דנון עוסק במצבים מולדים שאינם "זכריים ונקביים" בצורה הכרומוזומאלית, הורמונאלית וגניטלית נורמטיבית. במילים אחרות, בבני אדם שנולדו עם מצבים גופניים המאתגרים את הקטגוריות המיניות והמגדריות הטיפוסיות (זכר/נקבה, גבר/אישה). דבר  שגורר התערבות רפואית ולעיתים אף כירורגית על מנת לעצב מחדש את המין/מגדר של הרך הנולד. כך נוצר מצב בו תינוק בעל מאפיינים זכריים ונקביים כאחד עובר הליך רפואי על מנת לכונן את זהותו המינית בצורה ברורה שלא תאיים על הסדר הקיים. לתהליך זה קוראת דנון "מינגוף" כלומר התחלת תהליך כינון המין/מגדר של האדם תוך הסרת העמימות המינית והגדרת זהות פיזיולוגית ברורה, כביכול.

מחקרה של דנון נשען על התפיסה הפנומנולוגית הגופנית, אותה פיתח מוריס מרלו- פונטי[2] [Maurice Merleau-Ponty]. הפנומנולוגיה הגופנית מתמקדת בהוויה הגופנית, החושית והבשרית. הגוף חווה את העולם סביבו דרך החושים באופן שקדום לידע ולדיבור על הדברים עצמם. הידע והשפה כוללים סימנים מופשטים, הנלמדים עם הזמן, כל זה לאחר שהגוף חווה את העולם סביבו באופן ראשוני.

תיאורטיקנים המתמקדים בגוף מבקשים לחתור תחת ההבחנה המערבית הקלאסית בין גוף לתודעה, תורשה לסביבה ומין למגדר. הם טוענים כי הגבולות של תחומים אלו למעשה שרירותיים, כוחניים ותלויים בהקשרים שיחניים שונים.

נושא מרכזי נוסף בו עסקה דנון בהקשר של זהותם של האינטרסקסים היה הסוציולוגיה של סוד וסודיות. שכן מראיונות העומק שעשתה עם הורים ל"אינטרסקסואלים" כמו גם לסובייקטים "אינטרסקסואלים" בעצמם היא מצאה ש"אינטרסקסואליות" בישראל אפופה בסוד וסודיות. ושהסוד פועל כשחקן חשוב במדיניות הטיפולית ב"אינטרסקסואלים" ובניסיון נרמולו של הגוף הלא מובחן דיו.

הסוד, כמו גוף, קשה להגדרה ולמסגור תיאורטי. כמו הגוף הוא חמקמק, ורב מימדי. הסוד תלוי רבות בהקשרים השונים ובאינטראקציות החברתיות בהם הוא מתקיים. הוא מייצר כוח לאלו שמחזיקים בו, קרפל טוען כי למחזיקי הסוד יש מעין "פצצה גרעינית" שנשמרת לשימוש מאוחר יותר והדרך להינצל מהסוד האכזרי ומהשלכותיו ההרסניות, היא כשמוטל על שומר הסוד לגלות את הסוד[3]. לכן למעשה תמיד יש חוסר יציבות פנימית בסוד, הלוחץ כלפי גילוי הרסני.

הסודות מייצרים פרדוקס, הודות לדיאלקטיקה הפנימית של התנהלותם וביצועם. סודות מגנים מצד אחד על חופש של אנשים מסוימים, אך גוזלים את החופש של אחרים. סודות מעודדים יצירתיות ואינטימיות (בעיקר בין שומרי הסוד), אך מפיצים ומעודדים התעללות. סודות מייצרים גבולות וחומות, אך למעשה גם מאיימים לחתור תחת הגבולות הללו ולשבור את החומות.

מכל האמור אנחנו מבחינים כי הגוף של האינטרסקסואלים, מאיים ומגן בו זמנית, בדומה לפועלו של הסוד, הוא מגן על ייחודיותו ואופיו הפרטיקולארי, אך הוא מאיים על הסדר החברתי, על המרקם המשפחתי, על ההבחנה בין זכר/נקבה, גבר/אישה, ומערער את יסודותיהם ומשמעותם של הקטגוריות המיניות-מגדריות. המדיניות הטיפולית מעבירה את המסר כי לגוף האינטרסקסואלי אין מקום במרחב החברתי, אך באופן פרדוקסאלי, ככל שמתאמצים להסתירו ולהעלימו, כך הוא נוכח יותר. הגוף אינו יודע להסתתר, הגוף אינו דובר את שפת הסוד ולא משחק לפי כלליו. הגוף משאיר עקבות, צלקות מהניתוחים. במילים אחרות הגוף מתנגד בדרכו לתהליך ה"מינגוף" והסתרתו בסוד ובכך חושף את הפרדוקסאליות של תהליך הנרמול שלמעשה לעולם לא יוכל ל"נרמל" את הגוף לפי אידיאל מיני מסוים, אלא מכונן מחדש גופים אינטרסקסואלים אחרים.

כדי ליישב את הבעייתיות הנגרמת כתוצאה מתהליך המינגוף מציע מחקרה של דנון חשיבה אלטרנטיבית כלפי סובייקטים גופניים, לפיה עלינו להתייחס אל "הסובייקט הגופני הפרטיקולארי". כל סובייקט גופני מתהווה ומתפתח באופן פרטיקולארי, ייחודי וחווה את סביבתו באופן שונה. הסובייקט הגופני הפרטיקולארי נולד, מתפתח ומשתנה בהתאם לתנאים הסוציו-מטריאליים השונים. תפיסה זו בוחנת את התנאים החברתיים דרך החוויה הסובייקטיבית הגופנית הפרטיקולארית, המתגלמת בתגובות הגוף ובשינויים הגופניים התמידיים. זוהי תפיסה וחשיבה דינאמית על סובייקטים גופניים, שחותרת תחת קטגוריות חברתיות מסוימות.

"אינטרסקסואלים" מזמינים אותנו להתבונן מחדש בעצמנו, להטיל ספק ברלוונטיות של הקטגוריות החברתיות הכולאות סובייקטים גופניים ולחשוב מחדש על הדרך בה הגוף פועל בתוך ומעבר לשיח החברתי.

בסוף המושב, לאחר ארבעת ההרצאות, הנחה ד"ר דני קפלן דיון אודות היחס שבין כותרת המושב לבין ההתרחשות במושב עצמו. הוא ביקש לומר שהכותרת  "להוריד את המקף" חובקת בתוכה אג'נדה שאנחנו כחוקרים צריכים להימנע ממנה. כשאנו ניגשים למושא המחקר שלנו עלינו להביט על המקף שלו ולא לרצות לבטל אותו. "חגיגת המקפים" בחברה רב תרבותית כזו שלנו היא הכרחית אולם אל לנו לשאול כיצד אנו מורידים את המקף אלא איך עלינו להתבונן בו.

לסיכום אומר שהכנס היווה עבורי הזדמנות מרתקת להיחשף לתחומי ידע ומחקר שלא שערתי שיוכלו לעניין אותי ואף יותר מזה, שלא ידעתי על עצם קיומם. המחקר האקדמי והמבט הסוציולוגי זיכו אותי ביכולת לרענן ולאתגר את המחשבה, וגם להיפתח לתחומי דעת חדשים ומרתקים המאפשרים לגעת באופן ממשי בעולמי האישי.

*** הבהרה: התמונה שצורפה לגרסה המקורית של כתבה זו איננה תמונתה של לימור מעודד דנון. עימה הסליחה.


[1] כאמור, הדברים עובדו ונערכו מתוך הרצאתה של לימור מעודד דנון בכנס הסוציולוגי

[2] למעמיקים שביננו –  Merleau-Ponty, "Eye and Mind" in James M.Edie (ed.), The Primacy of perception and other essays, (Evanston, Ill.:(Northwestern University Press, 1964) pp.160-1. Quoted in "The cybernetic Dream of the 21st Centuryw, p.30

[3] Karpel, M. “Family Secrets: I. Conceptual and Ethical Issues in the Relational Context. II. Ethical and Practical Issues in Therapeutic Management,” Family Process, September, 1980.