מוזיקה הינה ממרכיבי התרבות הנפוצים והנצרכים ביותר בעולם. אנו מאזינים לה כדי להירגע, כשאנחנו בדרכים, כשבא לנו לרקוד ובמסיבות חברתיות. סביר להניח שמעטים הם האנשים שלא מסוגלים למצוא בה הנאה מסוימת וחיבור. כמרכיב תרבות מרכזי, הפוטנציאל הכלכלי הגלום בה ממומש, כיום שתעשיית המוזיקה מגלגלת בהערכה כ-38 מיליארד דולרים בשנה. בסכומים אלו שולטת אליטה של כ-4 חברות ענק עולמיות, המשפיעות באופן עצום על מה שאנחנו שומעים. במקביל, מבעד למסגרת הנשלטת על ידי התעשייה, מתפתחת מוזיקה אחרת, שעיקרה נובע ומתפתח כחלק משינויים טכנולוגיים, במקום בו יחסי הכוחות המשפיעים עלינו משתנים.

לפי התיאוריה של אדורנו והורקיימר, התעשייה, כגוף קפיטליסטי, משתמשת בדרכים מניפולטיביות כדי לגרום לאשליה בהרגשת תשוקה כוזבת (False Desire) ורדודה דרך המוזיקה, לצורך מקסום רווחים. אחריהם באה התיאוריה המעניינת של פרית' המדברת על מתח מתמיד בין המאזינים לתעשיית המוזיקה. לטענתו, התעשייה מהווה פקח לתרבות הפופ, מנתבת את העשייה המוזיקלית לנוסחאות מקצועיות של תפוקה וארגון, כשהיא מנסה לכוון את המוזיקה לצורה של בידור ופנאי בהשמעות בלתי פוסקות כרקע לחיי היומיום בכדי למקסם רווחים. לעומת כוונות התעשייה, ניצבים המוזיקאים והמאזנים. המוזיקאים הינם בעלי דחף חתרני-ביקורתי, והמאזין מחפש את האותנטיות, המרדנות והזהות האישית. קיים מתח תמידי אשר גורם לפיתוחה של המוזיקה, כאשר המאזינים והמוזיקאים לוחצים בכיוונם, והתעשייה מוצאת דרכים ליצירת קואופטציה.

לפי תיאוריות מעט מאוחרות יותר, כמו זו של נגוס, אשר מנוגדת להסתכלות המרקסיסטית, המתח הקיים הוא בין היצירתיות לבין המסחריות, תוך מיקוח בין המוזיקאים לתעשייה, ובין התעשייה לארגונים הציבוריים (תחנות שידור, מסגרות חינוך) והיא המעצבת את אופייה של המוזיקה. לא נעשית קואופטציה אלא תהליך של מיקוח בין הגופים השונים שיוצר את המוזיקה הפופולארית. מתח מתמיד קיים בין כמה גופים: תעשיית המוזיקה, המוזיקאים, גופי התקשורת וארגונים ציבוריים, והמאזינים.

הסוציולוג מוטי רגב טוען שהחל מסוף שנות השבעים, תעשיית המוזיקה נשלטת באמצעות מה שהוא מכנה "הביטוס של פופ-רוק". עד אז לדבריו, היא נשלטה ע"י מקצוענים אשר הביטוס זה היה זר להם. התעשייה נעשתה לחלק מתרבות הפופ-רוק, לאחר שתרבות זו נעשתה "המובן מאליו" שמנחה את קיומה, והיא מהווה רכיב מרכזי בהון התרבותי העכשווי. בשנים אלו התעשייה תפסה תאוצה מאסיבית, ונוצר מעמד חברתי חדש ששייך לכל מי שנמצא בה, מהמוזיקאים, דרך הטכנאים ועד למעצבי עטיפות התקליטים.

בראייתי, בעקבות שינויים והתפתחויות טכנולוגיות המשפיעות ברמה הגלובלית בשנים האחרונות, ישנו מיסוד מוגבר ואגרסיבי של אסתטיקה רדודה בתרבות המוזיקה הפופולארית: מה שנחשב "יוקרתי", כמו מורכבות מוזיקלית וטקסטואלית כפי שמציין זאת רגב, נדחקים לשוליים, בעוד מוזיקה "המתאימה לכל" פורחת. המתחים התמידיים יוצרים אומנם גיוון בז'אנרים, אך הזרם המרכזי לוקח את אותם תתי-תרבויות ועוטה עליהם תבניות קבועות בהתאם לאסתטיקה המתאימה על פיהם להפצה המונית. עם זאת, בין אם התאגידים אכן מוצאים דרכים ליצירת קואופטציה, כמו בעבר כך גם כיום מוצאים האמנים דרכים לביטוי עצמי. בדרך זו ובעזרת אמצעים חדישים מתקיימת דואליות המקצינה את שתי הקצוות של עולם המוזיקה: העצמאית והמסחרית.

 "המוזיקה של היום היא לא המוזיקה של פעם" (עממי): הצד המסחרי

בהסתכלות על השירים העומדים בראש מצעדי בילבורד הפועל על פי שקלול של נתוני מכירה וזמן אוויר בתחנות הרדיו, ניתן לראות משנות ה-60 עד שנות ה-80 בקירוב מגמה של גיוון בנושאי השירים. במצעד של 1968 לדוגמא, השיר הזה של אוטיס רדינג המדבר על שעמום ומשמעות, שירי הביטלס, שיר על זכויות אדם ברוח התקופה, שירי אהבה בודדים ואפילו קטע אינסטרומנטלי אחד. גם בשנות ה-70 אנחנו מוצאים שירים בנושאים מגוונים, כתובים בצורה אישית כמו Alone Again או בעלי אמירה חברתית כמו American Pie של דון מקלין המדבר על תחושות שינוי בחברה האמריקנית. לקראת שנות השמונים ואילך מתחילים לשמוע צלילים חדשים, מופיעים מספר רב יותר של שירים בעלי אופי "מסיבתי" או "ריקודי" יותר (לא תופעה חדשה או נדירה במוזיקה כמובן), אך השירים עדיין מגוונים יחסית, וכוללים, בכמה דוגמאות זריזות מראש המצעד, את: סטיבי וונדר ופול מקרתני, אריק קלפטון, והרד הוט צ'ילי פפרז בשיר בו אנתוני קידיס (סולן הלהקה) מספר על חוויותיו מתחת לגשר. סמוך לשנות ה-2000 ועד היום מתחילים לראות מגמה של חד גוניות בנושאי השירים, רובם המכריע עוסקים באהבה, מיניות או מסיבות, (Love in this clubNicki Minaj, Hot In Herre, Get Low, Keisha, ). אגב, לא קשה לראות כי בתחום הזה שולטים ללא עוררין אומני פופ-ראפ, או היפ-הופ וR&B-. המעניין הוא שכלל מרכיבי תרבות הרחוב והמהפכנות שאפיינו את ההיפ-הופ בעבר, לא קיימים יותר במוזיקה הפופולארית. על כך לעגה להקת "הרוטס" לאותם אמנים עוד בשנות ה-90.

נראה כי סלנג בוטה וקללות, קיטש ופשטות שולטים, והמורכבות ברמת הטקסט והמוזיקה כפי שנראה בראשי המצעדים בעבר, נדחקו לשוליים. האמירות והמסרים החברתיים, הסיפורים האישיים ומחשבות על משמעות, כולם הוצאו מהקונטקסט המוזיקלי הפופולארי. הנושאים מגוונים פחות ונראה כאילו מעטים הדברים שניתן לשיר עליהם כדי להצליח.

 למי פונה המוזיקה הפופולארית?

לאורך השנים פונה המוזיקה הפופולארית לרוב לקהל צרכני וצעיר. הסיבות הינן כלכליות/קפיטליסטיות ומהוות חלק מתרבות הצריכה כפי שהיא מתבטאת בקרב בני נוער וצעירים. תעשיית המוזיקה מרוויחה כיום, פרט להופעות האמנים ומכירת אלבומים שנחלשה, מתחומים אשר לא היו קיימים בעבר: הורדות חוקיות באינטרנט, רינגטונים לסלולרי, ונתח כלכלי גדול מאוד מוקדש למה שנקרא מרצ'נדייז, כלומר מוצרים נלווים שנמכרים בנוסף למוזיקה. בעידן בו את המוזיקה עצמה אפשר להשיג בקלות רבה בחינם, תעשיית המרצ'נדייז מקבלת עדיפות ברציונל הכלכלי. בנוסף, מציאת תבניות באסתטיקה המתאימה, הלבשת דמויות בהתאם וחיבורן לתרבות מסחרית עדיפה על השקעה באיכות ומורכבות שאינה מתאימה לקהל יעד רחב ("פרסומות לרינגטונים" כינה את זה היוצר מובי).

 כמה מילים על ישראל

 בישראל המצב קצת שונה. תעשיית המוזיקה לא יכולה להתפרנס ממכירת מוצרים נלווים, ואולי פרט לחולצות שנמכרות פה ושם (במסות גדולות יותר בתחום המטאל), וציוד בית-ספר לילדים, אין הדבר מהווה נתח כלכלי גדול. כששרית חדד מוציאה בובה של עצמה זה נראה לנו מצחיק. פרט לאליטה קטנה של יוצרים, הפרנסה העיקרית היא רינגטונים, הופעות ואירועים. במצעדים העבריים בשנים האחרונות ניראה שהגסות הבוטה והמינית פחות לגיטימית, אם כי במישורים האחרים התמונה די דומה ממה שעולה במצעדים של רשתות הרדיו.

 "מוזיקה אמיתית": תרבות גבוהה במוזיקה הפופולארית

תפישות של "הצד השני" ו"מוזיקה אמיתית" מרמזות על פרשנות נורמטיבית. הן מורכבות ממה שאנחנו מגדירים כ"איכותי" ו"יוקרתי" כחברה אל מול מה שנועד למסחר המוני. למרות כל הנאמר לעיל, קהל גדול עדיין מעוניין כיום במוזיקה מתוחכמת, הנחשבת "יוקרתית" ואינטלקטואלית כפי שמגדיר זאת רגב. להקות אינדי-רוק כמו Arcade Fire, או אומני ג'אז כמו Erick Truffazהנשמעים בפלייליסטים ובמצעדים השונים, הם הביטוי המובהק לכך. הם קיימים ומקבלים הערכה, אבל אינם נדחפים לקונטקסט התרבותי כפי שהאומנים שציינתי לעיל מושמעים בכל הזדמנות שהי. בנוסף, המוזיקה העצמאית המאופיינת בעיקר עם הרוק ("אינדי"), המוזיקה המחתרתית, והז'אנרים השוליים או החדשים מצליחים עדיין למצוא ביטוי רחב, רבות בעזרת האינטרנט. ביטויה יכול להיות אנטי-תזה לעולם הפופ, סתם יצירה מוזיקלית אזוטרית, או פשוט יצירה אומנותית המביעה זהות או עולם אנושי פרטי ופחות פופולארי דרך המוזיקה. אם נחבר זאת לתיאוריות שציינתי לעיל, ניתן לומר שהמוזיקה העצמאית או זו הנמצאת בשוליים מאופיינת בעיקר במתחים שבין היוצר – המוזיקאי, לבין המאזין. תעשיית המוזיקה לא בעלת השפעה רבה בתהליך המיקוח כאן, והמתח בינה ובין היוצר אינו גדול. ישנן אין

סוף דוגמאות למוזיקה שכזאת, אך אחת מהן שבלטה לאוזניי, בעברית, הינה המוזיקה של היוצר גבריאל בלחסן (גיטריסט להקת אלג'יר בנוסף) החתום בלייבל "התו השמיני" שנותן במה הן לאמנים עצמאיים לצד אמנים מהמרכז. אני התוודעתי לבלחסן דרך סרט דוקומנטרי שנעשה עליו אותו ראיתי באינטרנט. המוזיקה שלו מאופיינת בעיקר בחוויותיו שלו וזהותו הסבוכה, המילים פעמים רבות צורמות, והמוזיקה לא תמיד נמצאת בתבנית מלודית שניתן אפילו לזמזם אותה. נראה שהוא אינו לוקח בשיקולו את שאר הגורמים בתהליך יצירת המוזיקה כדי להפיצה, אלא מבטא את זהותו ללא התחשבות. התוצאה מעניינת מאוד, אבל קשה לעיכול בדרך כלל. כמובן שלא כל מוזיקה שיוצאת באופן עצמאי תהיה כזאת, פעמים רבות התבניות המוזיקליות יהיה קרובות יותר לקונטקסט והאסתטיקה הפופולארית.

 עושר תרבותי בטכנולוגיה המתקדמת

השינויים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים הביאו לתמורות בעולם המוזיקה, כאשר אמצעים שונים ומגוונים מהווים גורמים מרכזיים בפיתוח התרבות. בהם נמצא את הסטודיו הביתי הנפוץ והמקובל כיום, אשר מאפשר הקלטה של מוזיקה במחיר נמוך (יחסית) ובאיכות גבוהה, ובמקביל התפתחות האינטרנט, שיתוף הקבצים והרשתות החברתיות. נוצר מצב בו כל מי שיוצר מוזיקה יכול בנקל להפיצה למסות גדולות באופן מקומי ואפילו עולמי. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא גילויה של לילי אלן הבריטית ע"י המפיק מארק רונסון (שגם "גילה" את איימי ויינהאוס, והופיע בארץ כמה פעמים) כשנתקל בה ב-Myspace. דוגמא נוספת היא הפרויקט של היוצר הישראלי  קותימן"Thru You" שלקח סימפולים של סרטונים ביוטיוב, יצר מהם קטע מוזיקלי ושיחרר לרשתות החברתיות ול- Youtube. הדבר זיכה את הפרויקט והיוצר במיליוני צפיות והכרה בינלאומית. כמו כן אתרי הסטרימינג (יוטיוב, וימאו ודומיהם) מאפשרים לקליפים וקטעי אודיו כמויות אדירות של צפיות והאזנות. התוצאה היא שפע רב, ולמאזינים ניתן כוח רב יותר באותו מיקוח שמדבר עליו נגוס, בעולם בו הם המחליטים העיקריים. כיום, כולנו יכולים להעשיר את תוכנות המוזיקה במחשב או האייפוד באיזו מוזיקה שנרצה בקלות, במהירות ובמחיר זול או בחינם. יש לנו הרבה יותר שליטה על מה שאנחנו רוצים לשמוע בבית, והגיוון עצום. למרות זאת, מחקרים שונים מראים שהטענה כי שיתוף הקבצים הורידו את מכירות המוזיקה אינן נכונות.

 

 לסיום

קשה לומר למי קיים רווח או הפסד מהעניין, כשדו-קוטביות ברורה נובעת מהתפתחויות אלו. כיום, אוהבי המוזיקה מסוגלים להתפתח ולהרחיב את טעמם, להתעמק ולהכיר עולמות מוזיקליים חדשים, אפילו ליצור ולהפיץ מוזיקה ביתר קלות מכפי שהיה בעבר. עם זאת, המוזיקה המגיעה להמונים נעשית רדודה ופשוטה. הרחבת הקצוות היא תוצאה של קונפליקט בין כוחות בעלי אינטרסים חברתיים, חומריים-כלכליים ורוחניים-גשמיים. הם מעורבבים במידה כזו או אחרת ותוצאתם ביצירת מבחר של טעמים שונים ומגוונים, אך בדומיננטיות מובהקת בפן הממוסחר. במקום הזה ניתן לשאול, האם המוזיקה הינה רק בגדר בידור, או שיש בה קשר ומשמעות לזהותנו, וכוח לבקר ולאתגר את הסדר הקיים? האם ניתן לאמוד קשר זה והאם הוא "טבעי" או נוצר מאינטרסים וכוחות כלכליים?