.I am a great believer in luck; and I find the harder I work the more I have of it

Thomas Jefferson

אחרי הכתבה על חווית מתסכלת של דוקטורט במדעי החברה, ברצוני דווקא לכתוב על הצדדים החיובים שבו – כמו השתתפות בכנסים בינלאומיים. כשהתבשרתי על קבלה לכנס באוניברסיטת מיצ'יגן לפני מספר חודשים, הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שכדי להצליח צריך רק 10 אחוזי כשרון וכל השאר זה עניין של מזל. יתרה מכך, על הצעת מחקר שהייתה בחיתוליה דאז הוזמנתי להתארח על חשבון המכון ללימודי קוריאה. כיוון שלקראת הכנס התבקשתי להגיש מאמר (כמו שנהוג בכנסים אחרים), לא היה מספיק זמן לחשוב על מזלי הטוב, אלא לכתוב, לקרוא, לאסוף חומר אמפירי בריצת המרתון. יום שלם לפני הכנס התאמנתי רק על כך שההרצאה תיכנס לאותן 20 דקות המיועדות לה (גם כלל נפוץ שכדאי לשמור עליו). גם היום של הכנס עצמו היה דחוס בהרצאות של משתתפים מכל העולם, בעיקר קוריאנים מארה"ב וקוריאה הדרומית כתוצאה מנושא שקרוב ללבם – התפשטות של תרבות פופולרית קוריאנית ברחבי העולם. אחרי שניסיתי לייצג בכבוד את המקרה הישראלי שבלט באופן אקזוטי על רקע של שאר ההרצאות, התחיל שלב החגיגות בסגנון קוריאני עם הרבה אוכל ואלכוהול (גם זה חלק בלתי נפרד מכל הכנס 🙂 ). טיסה ארוכה הביתה והנה סוף-סוף יש לי זמן לכתבה רפלקסיבית על מה שקרה שם.

אחרי מחשבות רבות איך זה קרה בדיוק ומה עושים כדי להגיע לכנס בינלאומי שוב, הגעתי למודל של שלושה מרכיבים להצלחה בקבלה לכנסים וגם קבלת מלגות במיוחד עבור סטודנטים שייתכן ועדיין לא מנוסים בחיפוש זה, שכל אקדמאי עוסק בו מידי יום. המודל כולל קשר מעגלי בין שלושה מרכיבים – מידע, נטוורקינג וידע.

הכותבת משתתפת בפאנל

 אתחיל ממידע כי מן הסתם זה החלק הנגיש ביותר לכולם. זה פשוט כמו שזה נשמע – אחרי שבחרתם תחום מחקר מסוים, צריך לחפש את הכנסים והמלגות המתאימות לו, רשימות תפוצה של מכונים שעוסקים בתחום, רשימות תפוצה של דוקטורנטים (כמו לדוגמה קבוצת עניין של דוקטורנטים באגודה הסוציולוגית הישראלית) וכדומה. כמובן שאותו תחום יכול להיות קשור למספר רב של תחומים אחרים. רב-גוניות מחקרית רק מגדילה את סיכוי ההצלחה (כמו כן גם מפזרת מאוד). השאלה שצריכה להנחות את החיפוש היא "איפה קבור הכסף?" למשל, רוב המלגות בארץ מיועדות לחקר חינוך, ביטחון, מגדר, אי-שוויון, זכויות אדם וממוקמים בחקר ישראל בדרך כלל. במקרה הספציפי שלי, לימודי מזרח אסיה בכלל ולימודי קוריאה בפרט בארץ מצומצמים ביותר ולכן בחיפוש אחרי התפתחות קריירה אקדמית, צריך לצאת החוצה. כך הגעתי לקול קורא של המכון ללימודי קוריאה באוניברסיטת מיצ'יגאן אשר מקבל תמיכה כלכלית גם מממשלת קוריאה וגם מהקהילה הקוריאנית בארה"ב במטרה לשמור על תרבות קוריאנית בחו"ל.

זאת עבודה מתישה למען האמת, מידי יום מגיעים מרחבי האינטרנט לתיבת המייל עשרות מיילים שרובם לא רלוונטיים, לא ברורים ורק גורמים לתסכול נוסף (ראה/י שוב כתבה על חווית דוקטורט מתסכלת). אפרופו, לא במקרה "נייר תועלת" של פקפוק שמרכז מידע על כנסים ומלגות נקרא ככה, הרי ש99% מהמיילים הולכים לזבל בדיוק כמו נייר הטואלט…  הפתרון, חלקי לפחות, נמצא בשלב הבא של המודל – נטוורקינג.

גם זה כמובן לא חדש – עוד ב-1973 שאל מרק גרנובטר שאלה פשוטה שעולה הרבה כסף – איך אנשים מוצאים עבודה? האם דרך קשרים חזקים (כמו משפחה וחברים) או האם דרך קשרים חלשים (חברים של חברים או מכרים שאולי במקרה הטוב פגשת פעם בחיים)? התוצאות היו חד-משמעיות: אם אתם רוצים למצוא עבודה, תפעילו את הקשרים הרחוקים ביותר להרחבת הרשת וההזדמנויות. הדבר נכון גם במציאת קול קורא לכנס או מלגה טובה. המשפחה וחברים קרובים גם ככה מכירים היטב את נושא העבודה שלכם ולרוב הם לא עוסקים במחקר לעומת עמיתים לדוקטורט, אנשי סגל, חוקרים בתחום בארץ וברחבי העולם. לכן המטרה פה היא להרחיב את הרשת המחקרית ולחשוף את נושא המחקר שלכם לכל כיוון אפשרי. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת כמובן היא פרסום בכתבי עת נחשבים והשתתפות בכנסים ושוב אנחנו חוזרים למהות של חיים אקדמיים – מעגל של חשיפה ופרסום. אפרופו, מעגליות זאת נכונה גם בקבלות מלגה: אם מקבלים אחת, יותר קל לקבל שנייה וכך זה מתגלגל הלאה בסולם אקדמי.

למרות שהשארתי את הידע במקום האחרון, אינני רוצה לזלזל בו. כמובן שבלי בעלות על הידע שום מזל, נגישות למידע ורשת חברים רחבה לא יעזרו. עם זאת, הידע כשלעצמו אינו מספיק, במיוחד כשמדובר בתחילת הדרך. חיפוש אחרי המידע, יכולת הצגה ופרסום עצמי אלו הם מיומנויות שנלמדות ונרכשות לאורך זמן. לכן ההמלצה האחרונה שלי תהיה לנסות ולהתנסות שוב ושוב בחיפוש, כתיבת הצעות, הצגת מחקר ופרסומים בלי להתייאש. בכתבה הזאת אני מקווה שחסכתי לקורא חלק מהדרך לכנס או מלגה או כל יעד מחקרי נחשק אחר שאולי מחכה לכם אי שם בחו"ל.