את הספר "החתונות שלנו" מאת דורית רביניאן קיבלתי ליום הולדת 18 מחברה. כבר אז, העולם המזרחי-נשי שניבט אליי מבין קווי העלילה ריתק אותי. השפה הייתה זרה לי, עברית שלא הכרתי, והמוזיקה של הטקסט הדהדה במעין מקצב מוזר, שונה מכל אותם ספרי מיכאל אנדה ודיומא אותם נהגתי לקרוא. כשהתבקשתי בסמסטר א', במסגרת קורס העוסק בזהויות בחברה בישראל, לנתח את היצירה בכלים הסוציולוגים שקנינו במהלך הסמסטר, לא שיערתי עד כמה המלאכה תהיה מורכבת.

על מנת להתחיל ולנתח את הספר התבקשתי למקם את העלילה על צירי זהות. ולכן פתחתי בניתוח של הציר האתני ביצירה- ציר מזרח מערב. להפתעתי, בהדרגה נחשפתי לציר נוסף שלא הבחנתי בו בקריאה ראשונית, הוא הציר המגדרי. גיבורות הסיפור ניצבות על אותו צומת מגדרי-אתני שמלכתחילה נתפס בעיניי כמיקום מחליש וסטריאוטיפי. אולם דווקא מתוך המיקום הזה עולה החוזק האמיתי, ומה שנראה היה לי לראשונה כמובן מאליו, אותגר. במסגרת סדנת כתיבה אותה מנחים גב' טליה שגיב ופרופ' גד יאיר הייתי אמורה לכתוב מטלת סיום. במקרה, מצאתי את עצמי חוזרת וקוראת באותו התרגיל מהסמסטר הקודם, והחלטתי להגיש אותו לפרסום ב'פקפוק'. כך, בין מרוץ ההגשות של הסמסטר, מצאתי עצמי יושבת ועורכת את התרגיל  מחדש ומזווית קצת אחרת. כך הפך אותו טקסט לכתבה אשר מוצגת כאן לפניכם.

המספרת מגוללת סיפור של שלושה דורות במשפחה פרסית הודית טורקית, משפחת עזיזיאן. במלאכת מחשבת נחשפים בפנינו נפתולי החיים של המשפחה. אבל לא לשם ביקורת ספרותית התכנסנו- כי אם לשם ניתוחה של היצירה מבחינה סוציולוגית. מי הם אותם בני משפחה? כיצד הם מגדירים את עצמם ולמול מי? זו השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי במהלך קריאת הספר.

בבואנו לחקור קבוצות אתניות, אחת השאלות העיקריות עוסקת בהכרזה עצמית של הקבוצה למול תיוגה מבחוץ. הדבר הראשון והבסיסי ביותר אותו למדתי הן באנתרופולוגיה והן בסוציולוגיה הוא ההנגדה, או ליתר דיוק התפישה הבינארית האנושית. "אני" הוא אני כיוון שה"אחר" הוא אחר. מזרח מול מערב, צפון מול דרום. לא היה ניתן להגדיר את הקבוצה אליה אני משתייך (Ingroup) לולא הייתה אחרת העומדת מולה (Outgroup).

מה שמייחד את הספר הזה הוא כי בשום שלב לאורכו אין הכרזה עצמית של קבוצה אתנית ככזו אל מול קבוצה אחרת. כלומר, אין אזכור מובהק ל"הם" חיצוניים כלשהם, אולם ישנם רמזים. לכן היה עליי להיזהר בבואי לקבוע מי ה-Outgroup ביצירה. המספרת הבלתי נראית מתארת בפנינו את משפחת עזיזיאן כ-Ingroup. אולם למול מי הם מגדירים את עצמם? האם הנשים למול הגברים? מזרחים מול אשכנזים? דתיים מול חילוניים?

בספר, המשפחה אינה מכריזה על עצמה באופן חד משמעי כנפרדת מקבוצות אחרות, כאמור. אולם, טפח ועוד טפח נחשף סיפורן של בנות המשפחה. הפסלונים ההודיים, השפה בה משתמשות הדמויות ובעיקר תיאורי הבישולים מציירים בפני הקורא עולם של נשיות ואוריינטליזם, אך כזה העטוף וסגור בבועה המשפחתית ושאינו שאוב מההקשר החברתי הרחב יותר.

"מהר מאוד החליטה שספרי האגדות שקנתה לנו בהמלצת הגננות מרדימים אותה במקום אותנו…ובמקום לדקלם מעשיות על זרים שחיים באושר ועושר, התיישבה בקצה אחת המיטות בחדר הילדים וסיפרה לנו על החתונות שלנו"[1]

האגדות מספרות על אנשים זרים, ואילו המציאות של משפחת עזיזיאן היא של פסלונים הודים ובישולים בריח קארי. משפחת עזיזיאן סגורה בתוך הסיפור האישי שלה. עולם תרבותי שונה לא מצליח לחדור את הבועה הזו ונזנח עד מהרה.

רמז נוסף לאותו עולם תרבותי חיצוני הוא הצעה שמקבלת אם המשפחה לשנות את השמות של ילדיה ל"תקווה", "גאולה" ו"מזל". על מנת שמזלם יחזור אליהם. ההקשר ההיסטורי באופן מיידי מזכיר את מדיניות "כור ההיתוך" של שנות ה-60 וה-70.[2] מוריס, הבן הבכור מחפש לשווא כלה עם שם כמו "אסנת" או "מיכל", העומדים בניגוד לשמות המזרחיים של בנות המשפחה "סופיה", "ליזי" ו-"מרסל".

אז מה התשובה, אם כך? האם הציר שעליו נע הסיפור הוא אמנם מערב מול מזרח? או שמא יש כאן רובד נוסף, שאינו נראה לעין בקריאה הראשונית?

רוב המאפיינים התרבותיים שהתייחסתי אליהם- הם נשיים. הבעל, כמו גם הבן הבכור, מקבלים במה מצומצמת יחסית, ומהווים דמויות משמעותיות הרבה פחות לאורך הספר. כשקראתי את הספר בתור נערה בת שמונה עשרה, לא הבנתי את הסאבטקסט החברתי של הסיפור. נהניתי מהשפה, מהחוויה שלא הכרתי. השיח המגדרי-עדתי חלף עבר על פניי בעודי קוראת. היום, בתור סטודנטית לסוציולוגיה, יש בידי חלק מהכלים כדי לנסות ולהבין את נפתולי המרחב והזמן שאותם פורשת רביניאן בעושר כה רב.

"היא הייתה השמש הגדולה, ואנחנו, ארבעה כוכבי-לכת קטנים, חגנו סביבה"[3]

מכאן נראה כי לב היצירה הוא סיפורן של הנשים. פתאום, רק בקריאה שנייה או שלישית, הבנתי כי למעשה סיפורם של הגברים סובב סביב הנשים המבשלות, המטפלות והדואגות. אם המשפחה הינה השמש שסביבה נעים ילדיה ובעלה.

חוסר ההתייחסות החיצונית גורם למאבק החברתי להדהד ביתר שאת. התיאור האתני והתרבותי של בית משפחת עזיזיאן מושך הזדהות וסקרנות מאותו קורא המציץ לתרבות הזרה לו, דווקא משום שכמעט ואין בספר התייחסות מפורשת לתרבות השונה מזו של המשפחה. אותו בידול ניכר כבר בכותרת הספר-"החתונות שלנו". ה"אנחנו" של רביניאן הוא עולמם של עולים החיים בעולם אוריינטלי ופשוט יותר. זהו עולם שבו האם הולכת אל השוק כילדה ולא יודעת להגיד "כמה?". אותה הרגשת זרות מועתקת לדור הנשי הבא של משפחת עזיזיאן, כנשים הכלואות בבועתן התרבותית משפחתית.

נחזור אל הצירים עליהם נעה העלילה, מזרח-מערב וציר המגדר. בספר מתוארת מזרחיות סטריאוטיפית: אנשים חמים, פשוטים. האם מנקה בתים של זרים למחייתה, האב דייג. שניהם עולים חדשים. ההורים מדברים בעברית לא מהוקצעת, לא נכונה. עברית של עולים חדשים. והילדים יונקים מהם את אותה תרבות.

סיפורי החתונות של בנות המשפחה חושפים מולנו תתי קבוצות עדתיות- הן מתחתנות עם תימני, מרוקאי, פרסי. מחד גיסא, אין הן מגדירות את עצמן בשום מקום כקבוצה אחת והומוגנית. מאידך גיסא, סיפורם של ילדי משפחת עזיזיאן על רקע שכונות העוני של גבעת אולגה מתאר לנו תת קבוצה של סטריאוטיפ אוריינטלי גדול הרבה יותר:  מזרחים.

תיאורן של הקבוצות החברתיות ביצירה מחזק מצד אחד את הסטריאוטיפים המקובלים של "נשים מזרחיות". מצד שני, הוא גם מאתגר אותם. הנרייט דהאן-כלב מתארת במאמרה "כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית"[4], כיצד נאלצה "להשתאכנז" על מנת להשתלב בחברה המערבית חילונית. לעומתה, רביניאן בספרה מתעלמת מהתרבות האשכנזית חילונית כמעט לחלוטין. בנות המשפחה אינן זקוקות להעמדת הפנים שהן אינן שייכות לתרבות לא להן. הזהות המזרחית-אוריינטלית נישאת בגאווה ומשום כך יש בה עוצמה כה גדולה.

הצגת הנשים באופן סטריאוטיפי כמבשלות, הדואגות לגברים ויולדות ילדים, מצטייר ביצירה שלפנינו ככליאתן של הנשים המזרחיות בעולם פטריארכאלי, אירופוצנטרי ומסורתי דתי[5]. אולם אותן נשים הן אלו המניעות את העלילה. הן אלו אשר מקבלות את ההחלטות עם מי להתחתן ואיך לחיות את חייהן. הן לא כלואות: לא בהגמוניה האשכנזית ולא בשליטה פטריארכאלית .  

מוטיב אחרון הוא זה של המיקום. רובה ככולה של העלילה, מתרחשת בבית משפחת עזיזיאן בגבעת אולגה. סיפורן של הנשים במשפחה מתרכז בסלון, במטבח ובחדר השינה. לאחר שנכשלו החתונות של הבנות הן חוזרות הביתה, אל אימן. מיקום ההתרחשויות מחזק אף הוא את הסטריאוטיפ הנשי "מקומה של האישה בבית" ומהווה תמה חזקה החוזרת לאורך הטקסט. אבל הבועה המשפחתית אינה כלא. הבית נוח, מזמין, חם ומקבל. המציאות שנגלתה לפניי היא רכה כמו אותן שמלות שבהן משתמשת אירן עזיזיאן עבור הבישולים שלה.

גם בהיותי תוצר של מדיניות כור ההיתוך, התרבות המזרחית תמיד נתפשה בעיניי שונה וזרה. אם להיות כנה, תמיד הייתה בי גם מעט התנשאות. מרצון או שלא, התבגרתי לתוך שאריות השסע העדתי הנושן של מדינת ישראל. לא גזענות הייתה במשפחתי, כי אם שונות תרבותית מוחלטת, שלא יכולתי להתחיל ולגשר עליה עד לאחרונה ממש. לאחר כמעט שנה של לימודי סוציולוגיה אני יכולה להגיד כי אמנם התרבות המוצגת היא נשית-מזרחית, לכאורה מוחלשת וכלואה, אך דווקא בתוך הנשיות הזו מתגלה אליי חוזק משמעותי וגדול.

 כמה פעמים נתקלתי, כאישה, בשאלה: "את יודעת לבשל?". ואני תוהה, האם גם בשנת 2012 תפקידה העיקרי של האישה הוא להיות במטבח ולגדל ילדים? והאם תפקיד זה מחליש או מעצים אותה? אינני בטוחה שהתשובות היום בידיי, ואולי לעולם לא אדע לענות על שאלה זו. אולם ביצירה הזו כוחה של הנשיות היא דווקא בהיותה רכה, מזמינה ואימהית. בניגוד להתנשאות שבה הבטתי בגיל שמונה עשרה על אותן נשים המטפלות בבית ומגדלות את הילדי, היום אני רואה בהן כוח. ובתבשילים אני רואה גשר ביני לבין הצד השני של השסע המגדרי והעדתי.

 


[1]עמ' 72

[2] קימרלינג, ברוך. (1998), הישראלים החדשים- ריבוי תרבויות ללא רב תרבותיות, בתוך: ניצה דרורי פרמן (עורך), אלפיים 16 (עמ' 308-264)

[3]עמ' 103

[4] הנרייט דהאן כלב (2002) ,כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית,. מיכל זלמייאר ופנינה פרי, מורים בישראל: נקודת מבט פמיניסטית, , תל אביב: קו אדום (עמ' 174-186)

[5]שם