לפני כשנה התחלתי לעבוד ב"מרכז שרשרת הדורות", אתר שממוקם בכותל המערבי ומופעל על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי. למיונים הגעתי ביודעי כי אני נכנסת למקום שנחשב אחד ממעוזי הציונות הדתית. בריאיון הבהירו לי הממיינות שקוד הלבוש לאתר כולל חצאית מתחת לברך, חולצה צנועה ובעלת שרוול ונעליים סגורות. לאחר מכן נשאלתי אם לא ארגיש כאילו אני מתחפשת, ועניתי בשלילה. היום אני יכולה להעיד כי תודות ללבוש מתאפשר לי להיטמע בחברה הזאת, אשר  זרה לי למדי.

גדלתי בבית חילוני לחלוטין בחיפה, עיר פועלים מובהקת, וכל זיקה ביני ובין הדת היהודית הסתכמה בהדלקת נרות אקראית בבית של סבתא לפני ארוחת השבת. בתחילת עבודתי בקרן הרגשתי תלושה ולא קשורה. בין מלמולי ברכת המזון לבדיחות המזדמנות של סדרני האתר על היותי חילונית אוכלת שרצים, חשתי כי לעולם לא אצליח להשתלב. במיוחד זכור לי כי במשמרות שנפלו לפני הצומות במהלך השנה, היו החבר'ה מאחלים לי בעליצות "צום קל", ואז מגחכים בינם לבין עצמם.

 כחילונית שעובדת בכותל המערבי אני נמצאת למעשה במצב מתמשך של תצפית משתתפת בתוך הציבור הדתי-לאומי, שרוב עובדי הקרן נמנים עמו, ובפרט עובדי "מרכז שרשרת הדורות". הכתבה שלהלן נכתבה כתצפית בעת משמרת, שני לילות לפני יום הכיפורים.

17:00 אני מתחילה את המשמרת עם קבוצה של 35 בנות 13 מאולפנה בכפר סבא. הן באו לכאן עם המורה שלהן: אישה דתייה חובשת פאה, שנראית מותשת. את הסיור אנחנו עושות מהר מאוד, ובשל הזריזות במעבר בין חדר לחדר, רוב הבנות מפספסות את ההדרכה. כשאנחנו יוצאות החוצה כבר חושך. הילדות מחלקות זו לזו מקלורים (סטיקלייטים) צבעוניים ועונדות אותם כצמידים. "איזה כיף, כבר חושך!" הן קוראות זו לזו. אני מברכת אותן בגמר חתימה טובה, והן ממשיכות בסיור הכיתתי.

18:10 את היציאה מהאתר חסמו וריפדו בבד אדום, שטיח שישמש את הרב עובדיה בתפילה הציבורית שאותה הוא מוביל לילה לפני יום הכיפורים. השטיח הזה יישאר גם מאוחר יותר, במהלך חוה"מ סוכות, עד אחרי ברכת הכוהנים. מעניינת בעיניי הבחירה בצבע האדום, כמו להרים את כבוד הרב מהעם, ההמון המתפלל יחדיו בכותל המערבי.

מכיוון שער האשפות מגיעה חבורה גדולה בצהלולים ובשירה. הקבוצה זורמת לכיוון רחבת הנשים, וההתקהלות מתפזרת מעט. ברחבי הרחבה כמה חיילים מהנח"ל, שאותם ניתן לזהות על פי הכומתה הירוקה שעל ראשיהם. הם נראים די משועממים והולכים הלוך וחזור לפני הכניסה לעזרת הגברים. החושך הולך ויורד על הכותל, והירח עולה מעל הר הבית.

19:30 שוב נכנסת לאתר קבוצה של ילדות דתיות כבנות 14, מהיישוב מעלה עמוס שנמצא באזור בית"ר. בפתיחה אני מציגה את האתר ומספרת שנצפה בסיפורו של משה עמירב, צנחן שהגיע אל הכותל במלחמת ששת הימים. אני עוצרת לרגע ושמה לב כי ארבעים זוגות עיניים מסתכלים בי בהבעת תמיהה. "אתן בוודאי יודעות מתי הייתה מלחמת ששת הימים, נכון?" אני שואלת.

בחדר משתררת שתיקה. בשלב זה אני משנה כיוון ומספרת כי הכותל לא היה בידינו במשך 19 שנים. בין מלחמת העצמאות, 1948, למלחמת ששת הימים, "שהייתה בשנת…" אני מעודדת אותן לענות.

אחת הבנות מנסה: "אלף תשע…מאות ו…?" מהצד השני של החדר, חברתה לכיתה קוטעת אותה בצעקה: "לא מלמדים אותנו דברים כאלה!". בזמן שהבנות צופות בסרט אני יוצאת ומשוחחת עם אחד הקולגות שלי, מ', ומשתפת אותו בזעזוע העמוק שלי מהסיטואציה, שבה הילדות לא מכירות את ההיסטוריה המובנת מאליה (בעיניי) של המדינה שהן חיות בה. העובד השני, המשתייך לזרם "הכיפה הסרוגה", משתתף ברגשותיי. "את משכנעת את המשוכנעים!" הוא אומר לי. אני מתמלאת במוטיבציה להרצות לפני הילדות על מלחמות ישראל; משתפת פעולה עם הבניה חברתית מלכדת של הציונות, מתוך הנחה אישית כי יש בכך מהחשיבות העילאית לחייהן של הילדות במדינה הזאת.

אחרי שסיימתי לספר על האנקדוטה הצנועה הזאת בהיסטוריה של מדינת ישראל, אנחנו יורדות לסיור. אותה הילדה שצעקה מקצה החדר נצמדת אליי במהלך כל הסיבוב באתר. כשאנחנו נמצאות בחדר הנופלים, החדר האחרון, היא לוחשת לי: "את יודעת? סבא אחד שלי היה במלחמת ששת הימים, והסבא השני שלי היה טייס גם אז וגם ביום כיפור". "אז את כן מכירה את המלחמות האלה!" אני אומרת לה. "כן, אבל בבית הספר אסור ללמוד על זה אצלנו, זה בית ספר דתי".

הקבוצה הבאה שנכנסת היא צוות של לוחמי מג"ב. המדריך השני שנמצא באתר מדריך אותם, ואני מחכה לקבוצה הבאה. הכותל הולך ומתמלא. יחד עם זאת, הצפיפות לא נראית שונה או יוצאת מן הכלל. באותה המידה הקבוצות היו יכולות להגיע לכאן להשבעה של אחת היחידות, או לטקס בר מצווה. בינתיים עוד לא מרגישים אווירה מיוחדת, או "קדושה".

יצאתי מההדרכה כאשר השעון הורה על אחת-עשרה וחצי, ועמדתי משתאה נוכח ההמונים הזורמים לרחבה. במיוחד הפליאה אותי העובדה כי הכותל התמלא במהירות כה רבה, כמעט מיידית. אחד המדריכים שנמצא לצדי, כ', מעריך שנמצאים כרגע ברחבה כשלושים אלף איש. כולם הגיעו בטווח הזמנים של השעתיים האחרונות.

23:40 בחדר האחורי של שרשרת הדורות מתקיים וידיאו קונפרנס. קהילה מלוס אנג'לס שחלק מחבריה נמצאים בארץ. שני מדריכים של הקרן למורשת הכותל עומדים עם חבורה של בחורים חרדים עוטי שחורים ומחכים לשיחת הסקייפ מהחדר. למעשה, המטרה היא לקיים מניין משותף בין לוס אנג'לס לכותל המערבי. בעידן האינטרנטי שבו אנו חיים, אפילו לחלק מהמקומות הקדושים, כמו למשל הכותל, יש עמוד פייסבוק. באתר של הקרן למורשת הכותל המערבי אפילו ניתן לשלוח פתק וירטואלי אשר יונח בין אבני הקיר. הדת, שאולי נתפסת בעיני רבים כאנטי-קדמה, מצליחה בחלק מהמקרים להשתמש ביתרונות המודרניים של הטכנולוגיה. כך האלים החדשים של תרבות המערב, כמו הטכנולוגיה והמדיה, יוצרים מעין בן-כלאיים עם הפרקטיקות הדתיות הישנות והמוכרות.

עד שתגיע השיחה מלוס אנג'לס אנחנו מתצפתים על רחבת הכותל, אשר ממשיכה להתמלא. קולות שופר נשמעים ללא הפסקה. "חשבתי שתוקעים בשופר רק ביום כיפור עצמו", אני פונה למדריך שלצדי, יוצאת מנקודת הנחה כי מכיוון שהוא דתי, הוא יוכל לבאר לי את הסוגיה. כ' מסביר לי שעדות המזרח נוהגות לתקוע בשופר גם בתקופת הסליחות.

בתחילת תקופת העבודה שלי באתר, נהגתי להתבייש בחוסר הידע שלי בדת היהודית. לא היה לי מושג מה אומרים, מתי, איפה. איזו תפילה מתאימה למה, ומה מברכים על איזה מזון. אך במהלך הזמן הבנתי כי לא רק שחבריי לעבודה ישמחו תמיד להסביר לי במה מדובר, אלא שהם מאגר גדול של ידע וניסיון שלא היה ביכולתי להכיר בסיטואציה אחרת. אמנם מעולם לא חלפה במוחי המחשבה לחזור בתשובה, אך העבודה באתר המורשת בה"א הידיעה של העם היהודי גרמה לי להתקרב לצד הזה במסורת האישית שלי. כמו שאי אפשר, בעיניי, לחיות במדינת ישראל בלי להכיר את ההיסטוריה שלה – אני מרגישה שעליי להכיר את המסורת היהודית גם ללא מילוי מצוות כהלכתן.

כדי להשלים מניין, החבר'ה האמריקאים מביאים חייל מהנדסה קרבית אשר נתקל בהם במקרה ברחבה. הם מצטלמים ומתחבקים איתו, וניכר שהוא נבוך ביותר. גם אני נרגשת מהחיבוק הזה. תחושת האחדות הכלל-יהודית, שעולה ומשתלטת מרחבת הכותל, מחלחלת גם אליי, המתבוננת הצינית. הזעזוע מההתנסות המוקדמת שלי באותו היום עם שתיקתן של הילדות ממעלה עמוס, מתרכך מעט.

קול צלצול הסקייפ נשמע, והווידיאו קונפרנס מתחיל: "כל אחד מאיתנו הוא חלק מכל עם ישראל", נואם כ' למצלמת האינטרנט, "אשר עומד כאן ביחד. מה שחשוב בתקופה זו הוא הציבור, היחדיו. בימים עברו, של בית המקדש, המחילה התבססה על הדבר הזה, הצדיקים והחוטאים יחד, זה לצד זה, מתפללים למחילת השם. רק ביחד של כולם ניתן לכל אחד לקבל סליחה בנפרד."

אני סופגת עוד קצת מהאווירה המיוחדת בכותל, אוזניי מלאות בקולות שירה ותפילה, בתקיעות שופר ובמלמול ההמון. דבריו של כ', על הקדושה שבתפילה המשותפת לכל העם, מהדהדים באוזניי בעודי מתקדמת לכיוון היציאה. משימה כמעט בלתי אפשרית כיוון שאנשים ממשיכים לזרום לתוך האתר. קבוצות על גבי קבוצות של תיירים ומקומיים, חרדים וחיילים, נשים וגברים, דתיים וחילונים וכאלה שקיבלו "גרופון" לסיור סליחות אותנטי. כל אלה ממלאים את העיר העתיקה בקריאות ובהמולה. אני מתקדמת דרך השוק המוסלמי, מפלסת את דרכי בינות המוני האנשים העושים דרכם בירידה. ביציאה משער יפו עומדים בחורים צעירים חובשי כיפות, ככל הנראה חרדים, האוחזים בתרנגולות חיות בידם וקוראים לפדיון כפרות. אני שואלת אם ניתן לצלם, והבחור מסכים בחיוך. מישהו מתקרב אליו בעודי מתכוננת לצילום, ואני נמלטת משם לפני שאיאלץ לחזות במעשה הכפרות.

אף על פי שזו השנה הרביעית שלי בירושלים, זו הפעם הראשונה שיצא לי להיות נוכחת בכותל בתקופת חגי תשרי, ובמיוחד לפני סליחות. כל התיאורים הנרגשים ששמעתי על המתרחש לא יכולים להעביר כראוי את התחושה הייחודית המרחפת מעל העיר העתיקה. האנשים, החנויות הפתוחות כבשעת צהריים והמלמול של עשרות אלפים העושים דרכם כאיש אחד, כאבות אבותיהם לפניהם, אל הכותל המערבי ואל הר הבית.

בטיילת של ממילא אני חושבת שכבר סיימתי את התצפית והגעתי אל השקט. אבל אני מתבדית. לידי מתחילות צעקות וקללות בין בחור צעיר ובין גבר בגיל העמידה, שככל הנראה התנגשו זה בזה בשל הצפיפות. הנשים של שניהם אוחזות בהם בחוזקה ומנסות לזרזם להמשיך ללכת. אני חושבת לעצמי שיופי, עכשיו לפחות יהיה להם על מה לבקש סליחה בכיפור, וממשיכה לכיוון ביתי.