"מי שמעולם לא איחר להגיש עבודה בזמן, לא בילה לילה לבן ולא פספס הזדמנויות כאלה ואחרות בגלל שהדד ליין עבר, יכול עכשיו לקום וללכת."כך פחות או יותר התחילה ד"ר יופי תירוש, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, את הסדנה על מחסומי כתיבה לקבוצה של כשלושים דוקטורנטים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית.[1] באותו רגע הבנתי שהגעתי למקום הנכון, וכנראה כך הבינו גם שאר האנשים בחדר. ישר התחלנו בשבירה כואבת של מיתוסים. ראשית, כתיבה היא לא מה שחשבתם עד עכשיו –פרוץ השראה ספונטנית או הופעת מוזה, ותוך רגע כתבתם יצירת מופת של החיים. אולי יש אנשים שכותבים כך, אולי אתם אף מכירים אחד או שניים, אבל הם יוצאי דופן שלרוב מדגישים את הכלל. המיתוס השני הוא מיתוס הדוקטורנט – כולם מניחים שמי שהגיע ללימודי תואר שלישי גם שולט במיומנות הכתיבה אחרי ההצלחה בכתיבת סמינריונים ועבודת תיזה. שני המיתוסים מובילים לדרך ייסורים, לפיתוח דחיינות כרונית ולפרצוף סובל שמופיע בכל פעם שמישהו שואל, "מתי תסיים כבר את הדוקטורט?"

אחרי ששברנו אותם, התחלנו מדף ריק – כתיבה היא קודם כול כתיבה. זאת מיומנות, ולמזלנו, כמו כל מיומנות היא נרכשת באמצעות חזרה, רוטינה וטקס יום יומי (יש כאלה שמבחינתם זמן כתיבה הוא זמן קדוש!). רגע, לכתוב בכל יום? השיר של הדוקטורנט הישראלי לא איחר להגיע – איך נוכל לכתוב בכל יום עם עבודה במשרה מלאה, שניים-שלושה ילדים ושאר הפרויקטים על הראש?" טוב," שאלה ד"ר תירוש, "חמש עשרה דקות פנויות יש לכם ביום? "חמש עשרה דקות?! "בואו נעשה חשבון פשוט,"הציעה המרצה שלנו, "חמש עשרה דקות ביום (טוב, לא כולל שבת) זה שעה וחצי בשבוע – מי מכם כתב במשך שעה וחצי בשבוע שעבר?" שקט השתרר בחדר.

מאחורי הרעיון של חמש עשרה דקות ביום עומדים הספר המפורסם "Writing Your Dissertation in Fifteen Minutes a Day" וההנחה שכתיבת הדוקטורט אינה ספרינט אלא ריצת מרתון[2], או אפילו טיפוס על הר במשך כמה שנים (הממוצע בישראל נע בין שש לשבע שנים). אתוס של עבודה קשה, עמידה בתפוקת-על, הקרבה ותחרות לא רק שאינם משרתים אותנו, אלא הם גם שוחקים (ולא רק בכתיבה).לא מדובר באמת על חמש עשרה דקות במשך שנים, אלא על עלייה הדרגתית בכושר הכתיבה – בשבוע הראשון כותבים בכל יום רבע שעה, לא פחות ולא יותר, בשבוע השני חצי שעה, בשבוע שלאחר מכן ארבעים וחמש דקות, וכך הלאה עד שמגיעים למשך הזמן המושלם לפי הספר "Advice for New Faculty Members" – תשעים דקות בכל יום, עם ארבע הפסקות באמצע.

מחבר הספר, רוברט בויס, ערך מחקר סטטיסטי על חברי סגל מהרגע שקיבלו את התקן ועד הקביעות – כמה זמן הם כותבים ביום, ומהי תפוקת הספרים והמאמרים שלהם. הוא ראה שיש שני סוגים של כותבים: הסוג הראשון הוא של כותבים שקיבלו קביעות בתוך ארבע-חמש שנים וכתביהם פורסמו בכתבי עת מובילים; והסוג השני הוא של הכותבים שלא פרסמו מספיק, או שפרסמו בכתבי עת פחות טובים. התוצאות היו חד-משמעיות: מי שכותב לאט אבל באופן קבוע השתייך לקבוצה הראשונה והצליח יותר ממי שמסתמך על השראה, על הברקה ועל מצבי רוח.

עם זאת, כתיבה היא לא רק מיומנות, היא גם אמנות. ד"ר תירוש מציעה שנחשוב על החיוך של מונה ליזה כדרך כתיבה – היא מחייכת ומעודדת אותנו להמשיך בדרך המלך. אחרים מפתחים טקסי כתיבה בשקט הספריות או בבתי קפה רועשים בניתוק מאינטרנט וממקרר. גם ב"פקפוק" פקפקו בנושא של כתיבה, קריאה ושפה. ולמי שרוצה לגלות עוד עולמות כתיבה, באוניברסיטת סטנפורד יש סדרה בשם "How I Write", המוקדשת לסודות הכתיבה של חוקרים וסופרים מובילים בתחומם.



[1]הסדנה הועברה במסגרת תכנית המפגשים לסדרה "ארגז כלים לדוקטורנטים במדעי החברה", שמטרתה לספק מידע ומיומנויות לדוקטורנטים, שיסייעו להם בעבודתם העכשווית ובעבודתם העתידית.

[2]כנראה לא במקרה כתב פעם הרוקי מורקמי, סופר יפני וחובב ריצות מרתון: "את מרבית הידע שלי על כתיבה למדתי בריצה מדי יום."