איסוף עצות וטיפים לכתיבת הדוקטורט נעשה סוג של תחביב ממכר במהלך לימודי הדוקטורט שלי. איך פונים למישהי שאני רוצה להזמין להיות מתדיינת בפאנל שארגנתי לכנס? ממה מתחילים לכתוב הצעת מחקר? איך לא להיכנס לדיכאון עמוק אחרי קבלת הביקורת מהמנחה? (לראות את ביג לבובסקי בלופ במקרה שלי). אף שלא כל העצות עבדו, הרגשתי בטוחה יותר כאשר היה לי אוסף מכובד של טיפים שמהם יכולתי לשלוף פתרונות לבעיות שלי. המקורות לעצות מעולם לא היו חסרים, וכמו שגם דוקטורנטים אחרים יעידו – כל מי שעבר או עברה אי פעם את חוויית לימודי הדוקטורט יהיו לרוב שמחים לשתף אחרים בדברים שעזרו להם לשרוד ולהצליח. אתמקד בעצה אחת כזאת, או יותר נכון במשימת הכתיבה שקיבלתי מאחד המנחים שלי כאשר חזרתי מעבודת השדה. למשימה זו יש שלוש משמעויות בעבור עבודתי ובעבור זהותי האנתרופולוגית: 1) היא הייתה משאב סימבולי חשוב בטקס המעבר שאני מכנה כאן "החזרה מהשדה";  2) היא לימדה אותי משהו על החופש המחשבתי באקדמיה; 3) היא שיחקה תפקיד חשוב בתהליך בניית השלד של האתנוגרפיה שכתבתי בסופו של דבר.

חוויית ההתחלה של כתיבת התזה וההתנסויות עם מיומנויות כתיבה הן שלב חשוב בסוציאליזציה שלנו כחוקרים. בעבור האנתרופולוגים שבינינו, הרגע הזה חופף לטקס המעבר של "החזרה מהשדה" – טקס חשוב שמסמל את ההתקדמות שלנו בתהליך קבלתנו לתוך השבט המקצועי שלנו. כמו שהענקים שעל הכתפיים שלהם אנו עומדים הסבירו לנו לא פעם, לטקסי מעבר משמעות סימבולית מובהקת ונוכחות מטריאלית חזקה. במקרה שלי, חזרתי לארצות הברית, לאוניברסיטת בראון – שם כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי – לאחר עבודת שדה של שנה בהרי אורל שברוסיה. החוויה הלימינאלית של החזרה לא הייתה פשוטה. נוסף על שוק תרבותי קל עד בינוני, הייתי בעיקר מבולבלת ולא היה לי ברור מתי וכיצד אני אמורה להתחיל לכתוב. השאלות שהעסיקו אותי היו טריוויאליות, שלא לומר קלישאתיות, אך בכל זאת ממשיות: כיצד האתנוגרפיה שלי תוכל להכיל את כל הדברים שראיתי, שעשיתי וששמעתי שם? וכיצד אתחיל להסביר באופן קוהרנטי את התופעה שבאתי לחקור? ואז, פחות משבוע אחרי החזרה שלי לארצות הברית, המנחה שלי לתזה, פרופ' דן סמית, הטיל עליי משימה שבעיניי הייתה מכרעת בתהליך ההתקדמות שלי בכתיבה.

אקדים ואומר כי ההבחנה בין עבודת השדה לבין הכתיבה של האתנוגרפיה היא הבחנה מלאכותית, וכמו שמחברי ה-writing culture לימדו אותנו, גם אידיאולוגית. נכון הוא שכל מה שאנחנו רואים בשדה עובר דרך המשקפיים הפרדיגמאטיים שאיתם אנחנו מגיעים. יותר חשוב מכך, יומן השדה הוא במובהק המקום שבו אנחנו מנסחים בכתב הבנות אנליטיות ראשוניות ומודדים על עצמנו סגנונות כתיבה שונים. במילים אחרות, יומן השדה הוא חלק בלתי נפרד של התהליך האנתרופולוגי כולו, והכתיבה היא שמאחדת את חלקיו. לא בכדי לורה בוהנן מספרת בספר שלה, "Return to Laughter" על העצה שקיבלה מהמנחה שלה לפני שנסעה לעבודת השדה: "תזדקקי ליותר שולחנות ממה שאת נוטה לחשוב עכשיו".

בכל זאת, ברמה הטקסית ובאופן שבו ההבחנה הזאת השתרשה בתרבות המוסדית של הדיסציפלינה, לחזרה מהשדה ולתחילת הכתיבה יש מעמד מיוחד בסוציאליזציה שלנו. כאן המשימה שהטיל עליי המנחה שלי כאשר חזרתי מהשדה הייתה לא רק מעולה מבחינה פדגוגית, היא גם עזרה לי לחבר בין שני שלבי התהליך האנתרופולוגי ביעילות רבה. דן ביקש ממני לשלוח לו בתוך שבוע ימים שני מסמכים. מסמך אחד שבו תיאור קצר של הדוקטורט: "לא יותר מעמוד או שניים", הוא אמר. ומסמך אחר הוא תיאור של ראשי הפרקים המפורטים של הדוקטורט. המשימה באה עם תנאי. דן ביקש לכתוב הן את התיאור הן את ראשי הפרקים בלי להציץ ביומני השדה שלי או בדברים אחרים שכתבתי על הנושא (כמו למשל הצעת המחקר שלי).

המשימה הזאת הבהילה אותי בתחילה, ולקח לי כמה ימים טובים לשכנע את עצמי להתיישב כדי לבצע אותה. המחשבות התפזרו והמשפטים סירבו להתנסח. אבל כאשר התחלתי לכתוב הבנתי שיש משהו משחרר מאוד בסוג התרגיל הזה. במהלך הכתיבה הבנתי שהתרגיל הזה נותן לי חופש מחשבתי שכתיבה אקדמית פורמאלית יותר אינה מעודדת. הבנתי שאני עדיין לא מחויבת למסגרת אנליטית כלשהי, ושאני עדיין יכולה להתבטא בצורה "חופשית" יחסית וללא חשש שלא ציטטתי מישהו חשוב שכבר כתב על התופעה הזאת לפני שלושים שנה ולא טרחתי לקרוא את הספר שלו לפני שנסעתי לעשות את עבודת השדה. בתרגיל הזה התמקדתי במה שבלט לי ובמה שהציק לי באמת, ללא מאמץ רב למצוא לזה שפה תיאורטית מתוחכמת.

ערכתי את זרם התודעה שלי ושלחתי אותו לדן. השיחה איתו, שהתקיימה כשבוע לאחר שקיבל את המסמך, הייתה מעודדת ומאתגרת בו בזמן. דבר אחד היה ברור – בשבט האנתרופולוגי, עברתי מהמעמד של "בשדה" למעמד החברתי של "כותבת הדוקטורט באנתרופולוגיה" – מעבר טקסי לא טריוויאלי. מאז כתבתי את הדברים הראשוניים האלה, קיימתי שיחות רבות עם המנחים שלי בנוגע לעבודה, למבנה שלה ולתרומות התיאורטיות שלה. דברים רבים השתנו, התווספו ונזרקו מהעבודה שלי מאז. כשאני מסתכלת לאחור וקוראת שוב את הניסיון ההתחלתי הזה להקנות משמעות למה שעשיתי במהלך עבודת השדה, אין לי שום ספק שלמרות השינויים הרבים, מה שכתבתי אז הוא הציר המחשבתי המרכזי שסביבו היצירה הסופית של הדוקטורט שלי בנויה. ויותר מכך, עצם הידיעה שבין הקבצים שלי יש מסמך שמארגן את החוויה האנתרופולוגית שלי נתן לי נחת ברגעים הלא פשוטים שבהם כלל לא הייתי בטוחה שהחוויה הזאת תוליד מוצר סופי כלשהו. בדיעבד אני יכולה להגיד שלמסמך הזה היה גם תפקיד בטקס המעבר הבא, והוא המעבר ממעמד "כותבת התזה" למעמד "בעלת תואר דוקטור באנתרופולוגיה".