המדע, לפי תומס קון, מתקדם על ידי מהפכות מדעיות. מדענים צעירים מאתגרים פרדיגמות תקניות ומביאים למשבר שיכול להביא למהפכה מדעית. במדעי החברה איננו ממהרים להיפטר מתיאוריות, אך מבנה הידע האקדמי מצמצם את האפשרות ליצירת מסלולי חשיבה תיאורטיים חדשניים. זאת מפני שחוקרים צעירים זקוקים למנחה שיאשרר את עבודתם כמדעית, ופרסומים בכתבי עת זקוקים לאישור עמיתים. 'פקפוק', לתפיסתי, ביקש ליצור במה לכתיבה אקדמית אחרת. אנו מאפשרים לתלמידי כל התארים לפרסם כתבות קצרות יחסית שאינן מצריכות תהליך ארוך ומעמיק של מחקר. כך, תלמידים צעירים יכולים לכתוב על כל נושא שמעניין אותם באמצעות יישום של התיאוריות הנלמדות בכיתה. נושאי העניין ואופני הכתיבה רחוקים לעיתים מרחק רב מהמחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי המקובל, אך לעיתים הם נושאים בחובם הבטחות גדולות. הכתבה של ישי פרלמן, בעיני, היא דוגמא טובה לכך. ישי הוא בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותלמיד משפטים באוניברסיטה העברית. כתבה זו פורסמה בגיליון 44 שהתפרסם במאי 2013, לאחר שישי סיים את לימודיו במחלקה. 'פקפוק' אפשר לו לשמור על קשר עם הדיסציפלינה, והיווה עבורו במה ייחודית לפרסום.

בכתבה זו ישי פרלמן מציע לנו להרחיב את משמעות המושג "תיאוריה סוציולוגית", כך שנוכל לכלול בה כל ניסיון סדור להסבר של המציאות החברתית. באופן ספציפי יותר, פרלמן מציע לנו לראות ברב סולובייצ'יק תיאורטיקן של מדעי החברה. זו הצעה מרתקת בעיני וחשוב להתייחס אליה. סוציולוגים ואנתרופולוגים ישראלים מרבים לחקור את הישראלים על שלל גוניהם כמושאי מחקר תוך שימוש בתיאוריות סוציולוגיות מערביות אוניברסאליות. לעומת זאת, הם ממעטים לאמץ לחיקם תפיסות תרבותיות מסורתיות כאמצעים להבנה והסבר של תופעות חברתיות. בעבר נטען כי מסיבות היסטוריות, כלכליות ומוסדיות לא מתפתחת ולא יכולה להתפתח בישראל תיאוריית-על (grand-theory) ייחודית של מדעי החברה. כמובן שישנם יוצאי דופן לטענה זו, אך באופן כללי ניתן לומר כי הזרם המרכזי של המחקר החברתי בישראל זנח את האופציה הבובריאנית, המקנה חשיבות רבה ליחסים בין-אישיים ונשענת על המקורות היהודיים. בשנים האחרונות ניתן לזהות בעולם חזרה לפילוסופים פרה מודרניים לא-מערביים ושימוש בהם כתיאורטיקנים חברתיים שלא פעלו בהקשרים מודרניים בהכרח כמו פניה לאיבן-חלדון או קונפוציוס כמקורות תיאורטיים לבחינה ותיאורטיזציה של תופעות חברתיות שאינה נעוצה בהקשר מערבי מודרני.

לאור זאת, מדוע שלא נוכל להשתמש בכתביהם של הרמב"ם, הרב עובדיה יוסף או ר' יהודה הלוי כהסברים תיאורטיים המתחברים לכדי תיאוריית-על חברתית יהודית? זו יכולה להיות ראשיתה של מערכת מושגית תיאורטית שלמה שיונקת את הנחותיה מהחשיבה היהודית.

 

ישי פרלמן – פסח, שבועות וסוציולוגיה לא סוציולוגית

לפי המסופר בספר שמות, מעמד הר סיני התרחש בתחילת חודש סיוון, ממש סמוך למועד שבו נחוג היום חג השבועות[1]. מכיוון שכך, חג השבועות קיבל במסורת היהודית הכרה כיום מתן תורה, וביום זה מתקיימים שיעורי תורה בקהילות רבות (כפי שאפשר לראות לדוגמה בקטע מהסרט ”הערת שוליים” שבו מציגים את החוקר הבן). אם כן, ליל הסדר וחג הפסח מתקשרים לזיכרון התרבותי של העבדות ושליציאת מצרים, ואילו חג השבועות מתקשר בזיכרון התרבותי למעמד הר סיני ומתן תורה. החלק הראשון של כתבה זו יציג את התזה הסוציולוגית של הרב סולובייצ'יק, המתארת את משמעות קיומם של צמד החגים האלה בזיכרון התרבותי היהודי ופונקצית שילובם יחדיו לסולידריות החברתית. אפשר כמובן לתת פרשנויות שונות מהפרשנות הזאת, אך אני מביא אותה מכיוון שלטעמי היא מעניינת. בחלק השני אכתוב מעט הרהורים משלי שלא קשורים באופן ישיר לתוכן התזה הראשונית.

מתן תורה ויציאת מצרים בזיכרון התרבותי היהודי האמריקאי האורתודוקסי

במוקד המסורת הדורקהמיינית עומדת חשיבותה של הזהות הקולקטיבית, שנבנית, בין השאר,  על ידי הקשר לעבר הקבוצתי, שבאמצעותו נוצרת סולידריות חברתית.[2] סולובייצ'יק,[3] מוסיף על כך ויוצר טיפולוגיה שבה הוא מבחין בין שני סוגי זיכרונות המייצרים סוגים שונים של סולידריות. לטענתו, ישנם זיכרונות תרבותיים המייצרים סולידריות בכך שהם מייצרים תודעה של קהילה טבעית, שנוצרה באופן כפוי באמצעות אירועים היסטוריים ותרבותיים החיצוניים אליה. זיכרונות אלו יוצרים את מה שהוא מכנה "ברית גורל" בין חברי הקבוצה. ברית זו היא שהופכת אותם לחברה אחת. לעומת זאת, ישנם זיכרונות תרבותיים מסוג שונה – אשר יוצרים את מה שהוא מכנה "ברית ייעוד". זיכרונות אלו הם של אירועים המהווים  מוקדי בחירה מודעת ורצונית של החברה, להתאחד לעם לצורך חתירה למטרה משותפת ולייעוד משותף.

כך, בדומה לאנדרסון, הוא רואה את האומה כמדומיינת,[4] על בסיס עבר משותף. אך הוא מוסיף על אנדרסון ודורקהיים בכך שהוא רואה את הזיכרונות הללו כמייצרים דיאלקטיקה בדרך שבה האומה מדמיינת את עצמה. מצד אחד, השייכות הלאומית והצורך לתפקד כחברה מאוחדת נכפית עליה, אך מן הצד האחר האומה נבנתה באמצעות בחירה מודעת של אנשי החברה לפעול למען מטרה משותפת. לפיכך, הזיכרונות הללו גם יוצרים שני מבנים אידיאליים של מבנים חברתיים, במובן הוובריאני, המתקיימים בעת ובעונה אחת אצל כל קהילה לאומית, ולהם הוא קורא "מחנה ועדה".

"מחנה ועדה מהווים שתי תופעות סוציולוגיות שונות, שני קיבוצים נפרדים שאין ביניהם שום השתתפות ויניקה הדדית. מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד. עדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי מצרים, ובעדה שולט הייעוד".[5]

האוכלוסייה אשר נידונה במאמר זה היא היהדות האורתודוקסית האמריקאית, שאנשיה רואים עצמם חלק מהאומה היהודית העולמית. הטענה במאמר היא שהזיכרון של עבדות מצרים, אשר מונצח בחג הפסח, מהווה "ברית גורל", והוא עוזר בייצור סולידריות כפויה. באמצעות תהליכי סוציאליזציה, הפרט הנולד לתוך התרבות הזאת לומד שהוא שייך לעם היהודי אשר הינו בודד ודחוי משאר העמים בלא אפשרות יציאה ממנו. לעומת זאת, מתן תורה, אשר מונצח בחג השבועות, מהווה "ברית ייעוד" בכך שהוא יוצר סולידריות לאומית המבוססת על בחירה חופשית בתורה שניתנה באופן ייחודי לקולקטיב היהודי, ובייעוד ובערכים המשותפים המבוססים עליה. בכך, המאמר מתכתב עם שוורץ, שטוען כי ימי זיכרון וחגים הם חלק מהותי וחשוב מרפרטואר של פרקטיקות ההנצחה,[6] ועם חיים ירושלמי, שטוען שהדבר נכון בתרבות היהודית בפרט.[7]

כדי להבהיר את הרעיון אתן דוגמה פחות רחוקה ויותר נגישה של האופן שבו התהליך מתרחש בזיכרון התרבותי ובסולידריות היהודית ישראלית.[8] מצד אחד, הזיכרון של השואה מהווה "ברית גורל" שמלמדת את הישראלי שהיהודים יישארו דחויים אפילו אם ינסו להתבולל, ובכך הוא יוצר "מחנה" וסולידריות לאומית יהודית באופן כפוי. ואילו הקמת מדינת ישראל וכתיבת מגילת העצמאות מהוות "בריתות ייעוד", המהוות אירועים שמבטאים את הסולידריות של "העדה" היהודית שמנסה להגשים את החזון של אי דמוקרטי במזרח התיכון ושל מדינת מופת יהודית.

כדי לייצר ניתוח הוליסטי, סולובייצ'יק מראה איך הזיכרונות הללו משתקפים גם בטקס הגיור, שהוא טקס כניסה לחברה היהודית. בהלכה האורתודוקסית, טקס הגיור כולל ברית מילה של האדם שמתגייר וטבילה שלו במקווה. בטקסים הללו החברה מבחינה באופן דיכוטומי וסטרוקטורלי בין מי שבפנים למי שבחוץ. הניתוח במאמר הוא ניתוח סמיוטי הדומה לניתוחיו של קליפורד גירץ, שמתמקד בטקס מסוים ומראה מה הוא מסמל בקונטקסט התרבותי הרחב. בטקס הגיור, שני האלמנטים המרכזיים של התהליך מסמלים ומנציחים את המאורעות שבזיכרון התרבותי, מסמלים את הפיכת הפרטים לקולקטיב לאומי. בעזרת ניתוח טקסטואלי הוא מראה שבקונטקסט התרבותי ברית המילה מתקשרת ליציאת מצרים, והטבילה מתקשרת לאירוע של מעמד הר סיני. באופן כזה, טקס הגיור מסמל כניסה של המתגייר ל"מחנה" באמצעות שחזור של "ברית הגורל", והטבילה מסמלת כניסה ל"עדה" באמצעות שחזור של "ברית הייעוד". כדי שהאדם ייהפך לחלק מהחברה הוא צריך הן להשתייך אליה מבחינת שיוך פרימורדיאלי הן להשתייך לאידאלים התרבותיים. 

סוציולוגיה לא אקדמית

התיאוריה הסוציולוגית של סולובייצ'יק בנוגע לזיכרון תרבותי בחג השבועות המתוארת לעיל לא נכתבה לצורך כתב העת "סוציולוגיה ישראלית" או ASR. זהו לא מאמר אקדמי כלל ועיקר, אלא דרשה דתית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק לקהילה שלו בארה"ב בשנות החמישים, שנמצאה כחלק מספר המאגד דרשות שלו. אני מניח שהאנשים שמכירים את הרב סולובייצ'יק לפני שהתחילו לקרוא את הכתבה הזאת אינם מופתעים מעובדה זו. כפי שאפשר להניח, המשגתי את התיאוריה של הרב סולובייצ'יק באופן שונה מהדרך שבה הוא ניסח את דבריו, כדי שיוכל לשוחח עם חלק מהכתיבה הסוציולוגית בנושא בז'רגון האקדמי מוכר. במילים אחרות, נהגתי בסולובייצ'יק כתיאורטיקן לגיטימי של מדעי החברה.

כלומר, בניגוד לדרך שבה משתמשים באמירות של רבנים בדרך כלל במאמרים סוציולוגיים המצטטים רבנים, לא השתמשתי בדרשתו כטקסט שאותו אני חוקר, כמקור ראשוני המדגים לי את עולם החיים של הקהילה שלו. לא אכפת לי אם אפשר להכליל את המחשבה שלו בנוגע לכל החברה שאליה הוא שייך, או שזוהי מחשבה ייחודית שיש לו. התזה הסוציולוגית אינה פרשנות שלי מסדר שלישי על הפרשנות של הרב סולובייצ'יק, זוהי תזה שלו. אני מניח שלא הפעלתי פרשנות יצירתית שבה אני מחדיר את הרעיונות שלי לתוך הטקסט שלו, לפחות לא יותר משאני עושה זאת כשאני מתאר תיאוריה של סוציולוג אחר. בדיוק כשם שאפשר לסכם את הגישה של דורקהיים בלי שהדבר ייחשב המצאה של תיאוריה חדשה, אפשר לעשות זאת גם להוגים שאינם כותבים בצורה אקדמית.

נדמה לי שגם כתיבת תיאוריה של מדעי החברה על החברה בשפה שאינה אקדמית אינה הופכת אותו לפחות סוציולוגי. יש עולם שלם של תיאוריות סוציולוגיות בתוך סוגות ספרותיות אחרות מהסוגה האקדמית. אם אנחנו לא יודעים איך לקרוא את הרעיונות ולתרגם אותם לשפה שלנו, אנחנו עלולים לאבד אותם ולא יכולים להשתמש בהם. אנו מצמצמים את מרחב ההסבר התיאורטי שלנו רק למי שיצר במכוון תיאוריה חברתית אקדמית.

למען הסר ספק, אני לא מציע פה איזו מתודה חדשנית, ומלאכת תרגום כזאת נעשית במקרים רבים. הסוגה שהכי נפוץ להשתמש בה היא הסוגה הפילוסופית, המציעה תיאוריות סוציולוגיות בשפה אקדמית החסרה פעמים רבות מחקר אמפירי.[9] אך זה נעשה גם בסוגות כתיבה רחוקות יותר. לדוגמה,

 סיפורו של בורחס, "פונס הזכרן", מוזכר אצל כותבים רבים הדנים בזיכרון קולקטיבי[10]; מורן מימוני יוצרת שיח בין יוצר סדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" לסוציולוגים עדכניים כמו לוק בולטנסקי בכתבתה ב'פקפוק'; בקורס 'תיאוריות סוציולוגיות' של ד"ר נורית שטדלר (תואר ראשון באוניברסיטה העברית) הוצגו יצירות אמנות פלסטיות המבטאות רעיונות סוציולוגיים; אף הייתי בשיעור שלם של זוהר גזית (במסגרת הקורס "הסוציולוגיות שלנו") שהרחיב את המנעד התיאורטי שלנו בעזרת יצירות של טולסטוי וגוגול. שווה לציין בהקשר זה את עבודת התזה של יובל שפירא, מוסמך באנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית, שעוסקת באנתרופולוג ויזואלי דני בשם יורגת לת', שבה הוא טוען כי עשייתו מבטאת תובנות אתנוגראפיות תקפות ורלוונטיות.[11]

מצד אחר, עדיין אין כתיבה סוציולוגית ואנתרופולוגית רבה שמושפעת מדיסציפלינות רחוקות מהמדע החברתי כמו תיאולוגיה, עיתונות או אתר האינטרנט "יוטיוב" כמקור לתיאוריות המשמשות לניתוח תופעות סוציולוגיות. כשכתבתי עבודה בשנה א' השתמשתי במאמר שכתב יוסף אחיטוב, הוגה דעות מהקבוצה שחקרתי, כמקור לתיאוריה שהשתמשתי בה לניתוח התופעה, אף שהספר נכתב לטובת בני הקבוצה הנחקרת. מרצה הקורס העיר לי בשל כך שהשתמשתי ברעיון שלא נבע ממחקר אקדמי. אני מקבל הערה זו, ויש חשיבות רבה לכך שהטקסט נכתב בתוך העולם האקדמי, בדרך כלל נבחן על ידי עמיתים, בעל הנחות היסוד הדומות לנו, ובעל גוון כאילו אובייקטיבי. לכן, אנחנו גם לומדים להבחין בין מאמרים אקדמיים לבין מאמרים שאינם אקדמיים.[12] ההבחנה הזאת חשובה, אבל היא יכולה לגרום לנו לאבד רעיונות סוציולוגיים מעניינים שאינם נמצאים בטקסטים האקדמיים, כמו הרעיון של הרב סולובייצ'יק שלא יכולתי לחשוב עליו בעצמי, ולא ברור שהייתי חושב להשתמש בו לצורך סמינריון בזיכרון קולקטיבי.

עם זאת, חשוב לזכור כי ישנה בעייתיות רבה בשימוש בתיאוריות סוציולוגיות שלא נובעות ממחקר אקדמי. כך לדוגמה, התזה הסוציולוגית של הרב סולובייצ'יק נמצאת בתוך מאמר שההתחלה שלו היא טקסט תיאולוגי על בעיית "צדיק ורע לו", וסופו בקריאה נרגשת ליהודי ארצות הברית החרדים לתמוך במדינת ישראל מבחינה כספית, ולכל אורך המאמר עומדת הנחת היסוד שאלוהים שומר על היהדות כיחידה מגובשת למטרה מיסטית כלשהי. אך לטעמי, למרות הקשיים, הרווח שאפשר להשיג עולה על הסכנה, ואפשר להתגבר על הבעיות בעזרת מלאכת תרגום והמשגה זהירים וביקורתיים.[13] צריך לחשוב איך לברור את התיאוריה מהאידיאולוגיה, איך להתעלם מהפוליטי בלי לפגוע ברעיון הכללי שעולה מהכתוב, ואיך לקרוא מערכת מונחים בשפה אחת ולדעת לתרגם אותה לשפה אחרת בלי לפגוע בתוכן הדברים. אנחנו לא לומדים טכניקות להמשגת רעיונות אחרים לתוך מושגים סוציולוגיים, אף שלדעתי מדובר בכלי שחשוב להשתמש בו. אני מאמין שאולי הדרך הפשוטה ביותר למי שרוצה לעשות זאת היא פשוט לנסות.


[1]הקשר בין האירוע לבין המועד לא מוזכר בתורה. אולי מכיוון שהמועד הקבוע של חג השבועות נקבע מאוחר יותר. מי שמתעניין, מאמר בעניין: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/v7-2.htm

[2]Misztal, Barbara. 2001. " Durkheim on Collective Memory" journal of classical sociology vol 3(2)

[3]יוסף סולובייצ'יק. 1982; "קול דודי דופק" בתוך האוסף דברי הגות והערכה עמ' 46-32.

[4]אנדרסון, בנדיקט. 1999; קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה.

[5]עמ' 41

[6]Schwartz, Barry. 2008. "Collective Memory and Abortive Commemoration: Presidents’ Day and the American Holiday Calendar" social research, 75(1):75-110

[7]ירושלמי, חיים. 1988. זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי. תל-אביב: עם עובד.

[8]זוהי השערה שלי ואני לא בטוח שזה נכון ואין לי סימוכין אמפיריים לכך כלל.

[9]לדוגמה, הפרקים הראשונים בספרו של Jeffrey C. Alexander, "The Civil Sphere", עוסקים בתיאוריות של מחשבה מדינית כבסיס לתאוריה הסוציולוגית שלו.

[10]Olick, Jeffrey A. and Joyce Robbins. 1998. “Social Memory Studies: From‘Collective Memory’ to the Historical Sociology of Mnemonic Practices.”Annual Review of Sociology 98(24): 118.

[11]תודה לאלעד אור שחידש לי עובדה זו.

[12]ראו לדוגמה דף באתר של ה-Ihp, מפתח חיפה למאמרים בעברית, שכותרתו "כיצד נזהה מאמר אקדמי".

  • בזמן כתיבת הקטע היה ישי פרלמן תלמיד לתואר מוסמך במחלקה.