'פקפוק' מעבר להיותו עיתון סטודנטים, הוא עיתון ירושלמי. הנופים, האנשים, השפה והאירועים, כולם משפיעים על הטון שלו. ה"משקפיים הסוציולוגיוים" שאנחנו מרכיבים בשנה א' לא מוסרים מהעיניים עם היציאה מהמחלקה. רובנו חיים וחולפים מידי יום ברחובות העיר שמאתגרת ומציפה את התודעה בכל עת. בירושלים, ניתן בטיול רגלי של אחר צהריים לעבור בין 'רחביה' המנומנמת והאקדמית, דרך מרכז העיר העמוס ל'מאה שערים' והירידה למזרח העיר דרך "מעוזם" לשעבר של הפנתרים השחורים במוסררה. במרכז הערבוביה, בין בית המשפט העליון לבניין 'כלל', בין שכונת 'נחלאות' וה'פחים' על תושביהן –  צעירים "היפים" חובשי כיפה, סטודנטים ו-וותיקי השכונה –  לבין שכונת 'מחנה יהודה' החרדית, יושב 'שוק מחנה יהודה'. השוק שהתחיל מכמה דוכנים של רוכלים פלסטינים, עובר בשנים האחרונות ג'נטריפקציה תרבותית וכלכלית. בעינינו, מדובר בזירה טעונה במשמעויות ותמות מורכבות. מכאן, שהוא אתר אידאלי לעשייה אתנוגרפית רב קולית. השוק ותכולתו האנושית והחומרית הם למעשה טקסטים ובסיס פורה לניתוח אנתרופולוגי וסוציולוגי .

הפרויקט שמושק בגיליון ויופיע בגיליונות הקרובים באתר 'פקפוק', הוא מאמץ מחקרי שמובל ומופק על ידי חברי מערכת נוכחיים בעיתון. הפרויקט אולי שונה במעט מהתכנים שהופיעו לרוב ב'פקפוק'. עם זאת, בחרנו להציג אותו דווקא בגיליון זה מכיוון שאנחנו חושבים שהוא יאפשר לנו כסטודנטים להתנסות בחוויה של מחקר ויצירת שיח משותף לאורך זמן. לצד זאת, לכל אחת ואחד תהיה ההזדמנות להביע קול ייחודי.

הקול הראשון שבחרנו להשמיע הוא של נופר גואטה, תלמידת שנה א' בתואר בוגר במחלקה. בהסתכלות אחורה, כבוגרים של תואר הבוגר במחלקה, אנחנו מבינים היום ש'פקפוק' היה עבורנו מרחב בו יכולנו לכתוב ולפרסם כבר בצעדיהם הראשונים כסוציולוגים. הביטחון להתבטא, להתווכח ו"להגיד משהו" בעצמנו הוא אינו דבר של מה בכך, במיוחד בעולם אקדמי שבו כל טיוטה עוברת שכתוב על גבי שכתוב, לפעמים לוקח זמן להעז לחתום על טקסט ולפרסם אותו. טקסט כמו זה של נופר בגיליון זה, הוא דוגמא לבמה המיוחדת אותה מעניק 'פקפוק' לכותבים בתחילת דרכם בעולם האקדמי, במה המאפשרת להם להתבטא ולפרסם כבר את צעדיהם הראשונים בתחום, לקבל משוב וללמוד תוך כדי עשייה.

 

סליחה, כמה זה קילו אותנטיות?

נופר גואטה

חבורת אמריקאים נוצצת פוסעת במורד אגריפס. “Come, come taste, the best falafel in Jerusalem!” אומר להם המוכר במבטא ישראלי מדופלם. נגיסה בפלאפל, התלהבות הוליוודית, רכישה המונית, קאט.

מה בעצם אנחנו קונים במחנה יהודה?

האתר היפה והצבעוני של השוק מציע לנו סיורים, כרטיסי טעימות, סדנאות והזמנות לאירועים שנערכים בממלכת מחנה יהודה, " מקום המשלב בצורה ייחודית בין נושן לחדשני, בין שוק לירקות ופירות למתחם אוכל ובילוי תוסס, ובתוך כל זה מצליח לשמור על הגרעין החשוב ביותר לקיומו: להישאר אמיתי ואותנטי, עם הריחות, הטעמים והקריאות של המוכרים."

אותנטי.

תוך כדי חיפוש מידע על השוק, המילה הזו חזרה על עצמה עד לכדי אבדן המשמעות. כשניסיתי למצוא את מקור המילה, נתקלתי בעשרות פרסומות, החל מרשתות חנויות לביגוד מעוצב מהמזרח, דרך השכרת אוהלים לאירועים, בישול על פתיליה, שטיחים מקוריים, קואצ'ינג וכלה בתוכן דיגיטלי אותנטי. מתי הצרכנות שלנו הפכה להיות כל כך אותנטית?

תפישת העולם הקפיטליסטית מתבססת על מקסום רווחים. בעולם צרכני בו כמות המתווכים רק הולכת וגדלה (על כך תעיד העלייה באחוזי הקניות באינטרנט) עמידה במקום משמעותה צעד אחורה. סטגנציה פירושה הפסד כלכלי. במקרה של השוק, המוטביציה הכלכלית היא דווקא החזרה הרומנטית אחורה תוך שימוש בדלק הבלתי נלאה שנקרא "נוסטלגיה".

על פי מחקר שפורסם לפני מספר חודשים, בשלוש שנים האחרונות חל גידול של 10% בקרב מבקרי השוק בציבור הישראלי. ד"ר רינה דגני, מתכננת ערים ומנכ"לית גיאוקרטוגרפיה, מסבירה את העלייה: "מה שהשתנה זה הציבור. אם פעם הלכו לשוק כי היה זול, היום אנשים הולכים לשוק לא רק בגלל ההוזלה – אלא גם בשביל הכיף. הדור הצעיר כבר גדל על הסופרמרקטים. פתאום הם מגלים שיש שוק שהוא גם זול וגם חוויה בפני עצמה. אם בארץ פעם השוק היה של עניים, היום השוק חוצה את כל שכבות האוכלוסייה והגיל, הוא מתקשר עם 'טרי' ועם חוויה".

שמעון דרויש, יו"ר עמותת סוחרי שוק מחנה יהודה, מוסיף לדבר על האותנטיות כאינטרס כלכלי: "אין לי ספק שגם העסקים שפותחים מקומות חדשים מבינים שהם חייבים את האותנטיות לצדם". כאשר הוא נשאל כמה מתוך אלו המגיעים לשוק אכן מגיעים לעשות קניות, הוא משיב: "אם מגיעים ל-50% שבאים בשביל הקניות, אז מצבנו טוב. יש עדיין פגיעה רצינית במסחר הקלאסי, קשה מאוד להתקיים".

בשבוע שעבר ביקשתי מחברה שתבוא איתי לשוק ביום שישי, לקנות כמה דברים לקראת שבת. "השתגעת? ירושלמים לא הולכים לשוק בשישי", היא אמרה, כאילו לא עברנו לפה לפני פחות מארבעה חודשים. נראה שחוקי האותנטיות של מחנה יהודה מאוד נוקשים: חווית השוק המלאה תכלול עגלה משובצת (פה זה וינטאג'), התעקשות על המגש החם של הקרואסונים ב'מרציפן', קניית כנאפה ואכילתה בידיים, שימוש חוזר במילים כמו "באסטה", ישיבה על ארגזים הפוכים בפאבים תוך השלמה עם הריח ה"אותנטי" של השוק (הסביח, אגב, עדיין יעלה 39 ש"ח) והמתנה אין סופית מחוץ למסעדות פועלים עם שם מזרחי. רצוי שהבישול יהיה על פתיליות, כמו פעם.

האם חוויה יכולה אמנם להיחשב לאותנטית כאשר גורמים כה רבים מאחורי הקלעים ממתגים אותה ככזו?

בהתבסס על הנתונים, נראה שאותה אותנטיות-לרגע שאנחנו מודדים, משכירים, ואולי לוקחים חתיכה ממנה הביתה, עובדת בשבילנו. קצת כמו טיול משפחות מאורגן מרמת השרון לטנזניה, רק שבמקום סיור בסוואנה, אנחנו קונים כרטיס ל"שמורת-תרבות". כנראה נעים לנו באמת להתרפק לרגע על עולם בלתי אמצעי, ללא כרטיסי אשראי או מזגן. אנחנו נהנים ממופעי היחיד של המוכרים, מההמולה, הצבעים, החום, הקצב, הישירות – הקסם עובד.

כששאלו את אלי מ'ממלכת החלבה' מה זה השוק בשבילו, הוא ענה "החיים". ניתן לכתוב גיליונות העוסקים בניצול רעיון האותנטיות על ידי גופים כלכליים, וגיליונות רבים אף יותר על הרמזים האוריינטליסטים אשר עולים מטיפוח רעיון זה, אך קשה מאוד להתווכח עם הטענה, שעבור אלי, השוק הוא החיים. יתכן כי בעולם בו לא נותרה פיסת אדמה בלתי מתוירת וכמעט ואין גחמה שלא ניתן להשיג בהינף אצבע, גם המושג אותנטיות מקבל משמעות שונה. עם זאת, ביקור בימי שישי במחנה יהודה יוכיח שלמרות שאת הצורך הפרקטי ימשיכו כנראה למלא הקניונים, חלק גדול מאיתנו מסרבים לוותר על החוויה האנושית.

  • נופר גואטה היא תלמידת שנה א' לתואר בוגר בחוגים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה ומדע המדינה.