17.3.2014, יום שני, שושן פורים בירושלים. ב08:30 השעון המעורר מצלצל את שיר המחזמר שאיתו אני מתעוררת, "Let it Go!", הוא צווח באוזני. אני מתגלגלת מהמיטה בקושי ומתלבשת בבגדי העבודה שלי, שהכנתי מבעוד מועד: כוללים חצאית שחורה ארוכה מתחת הברך, חולצה רחבה וחומה ללא מחשוף ועם שרוול עד המרפק. אחרי שתי כוסות קפה וכמות לא מבוטלת של מים, כדי להפיג את שאריות שתיית הפורים מהלילה לפני, אני מוכנה לתזוזה. בעשר אפס אפס אני צריכה להיות בכותל עבור קריאת מגילה של נשות הכותל, קריאת מגילה שתיאמתי שבוע לפני כן עם יועצת התקשורת שלהן.

טרמפ מהיר עוזר לי להגיע באיחור של דקה או שתיים בלבד אל הכותל המערבי, שהוא לי מקום עבודה כבר שלוש שנים. כל שבוע אני שמה על עצמי את תג השם שלי ויוצאת להתמודד עם עמישראל ולהרביץ בו קצת פלורליזם, זאת במסגרת עבודתי ב"מרכז שרשרת הדורות", מוזיאון זכוכית המתאר את "סיפורו של העם היהודי לאורך הדורות" ומופעל על ידי הקרן למורשת המערבי. הקרן מפעילה גם את "מנהרות הכותל". כבר בראיון הקבלה שלי לאתר הסבירו לי שלמרות היותי חילונית גמורה עלי להתלבש בצורה מסוימת, המשויכת עם המגזר הדתי, ולכן יש לי בגדים מתאימים. הפעם אני שם בשביל עצמי, במשימה אתנוגראפית חשאית (או שלא). מצוידת במצלמת הנקסוס 4 שלי , ובלוק כתיבה צהוב שבזמנו קיבלתי עבור הקורס שעשיתי בקרן למורשת הכותל המערבי. הרישומים שלי מאז עדיין שם, וכמו שניתן להבין- הסביבה אינה זרה לי כלל וכלל, זו גם לא הפעם הראשונה שאני משתתפת בקריאת מגילה, ובכל זאת אני מתרגשת. על נשות הכותל שמעתי לראשונה מחברותיי, שחלקן אפילו פעילות במאבקו של הארגון. כמובן שלא פעם במסגרת עבודתי ב"שרשרת הדורות" עולה שמו של הארגון בדיונים עם קולגות (רובם ככולם מהמגזר הדתי-לאומי) כדוגמא ל"פרובוקטיביות" ו"מעוררות פרובוקציות". על התבטאויות אלו אני בדרך כלל בוחרת לא להגיב.

בכניסה לרחבת הנשים יושבים כמה גברים במדי שוטרים כהים, מיובשים מהחום ונראים מותשים. כשאני נכנסת לרחבה אני תוהה לעצמי איך אזהה את חבורת הנשים שאני צריכה בכל ההמון המתפלל והרוגש. תהייה זו באה על תשובתה במהירות כשמצד שמאל אני מזהה קבוצה העומדת במעגל, מחופשת בצבעים עליזים, הפונה פנימה לכיוון קוראת אחת, עוטה פאת קארה ורודה ומסיכת חצי פנים מנצנצת. למרבה הנוחות, אם עד עכשיו עוד תהיתי על קנקנן, אני שמה לב שהיא לובשת חולצה עם הכיתוב "נשות הכותל- רצות למרחקים", ומבינה שהגעתי למקום הנכון. זהו יום שני, ולכן מתקיימים ברחבת הכותל אירועי בר מצווה שונים. מספר רב של מתפללים ומשפחות גודש את הרחבה המרכזית, עזרת הגברים ועזרת הנשים. במחיצה בין העזרות עומדות כמה בנות דתיות לובשות חולצה לבנה ועליה כיתוב באותיות ירוקות זרחניות: "אנחנו כאן בשביל החתן" (בר מצווה. נ.ל). אחת לכמה דקות נשמעים פרצי צהלולים ונזרקות סוכריות מצד אחד של הרחבה לצדה השני.

צילום: ניצן לונברג

מעגל הקוראות עומד כשגבו אל החוץ ופניו פונות פנימה אל הקוראת הראשית, שמתחלפת מדי פעם. אני מעריכה שמדובר בכשלושים משתתפות. לידן מונח מגש עם מיני מתיקה, וכמה מהחברות החיצוניות יותר במעגל, שקשה עליהן כנראה יותר לשמוע, מחייכות זו אל זו ומחליפות כמה מילים. כולן כאחת שרות את השורה האחרונה של פרק א' במגילת אסתר, ואחת, לבושה כחרדי עם שטריימל בצורה משכנעת מאוד, קוראת לכל אלו שאיבדו את המקום "פרק ב', פרק ב'! לכל מי שיש מגילה, פרק ב'!"

בדיוק כשאני תוהה לעצמי האם משתתפות הקריאה בכלל שמות לב אליי, עומדת שם עם בלוק כתיבה צהוב וחיוך מטופש על פני ועוקבת אחר צעדיהן, ניגשת אליי אותה אחת העוטה בגדי חרדי ומגישה לי את ספרון המגילה בחיוך. הן גם לא מתרגשות כשאני מצלמת אותן, כך נדמה לי, כי תשומת הלב התקשורתית אותן קיבלו בחודשים האחרונים הרגילה אותן להיותן יוצאות דופן בנוף הרגיל של רחבת הנשים בכותל המערבי. ארגון נשות הכותל פועל מזה 26 שנה וכולל נשים אורתודוכסיות, רפורמיות וקונסרבטיביות[1]. במהלך שנותיו, נתון היה הארגון למתקפות נגדו ובהזדמנויות שונות אף נעצרו מתפללות. לפני כשנה, בתפילת ר"ח סיוון התשע"ג, קבע בית המשפט כי מבחינה חוקית יכולות נשות הכותל להתפלל כרצונן, עטופות בטלית ותפילין, ברחבת הנשים בכותל המערבי, פס"ד שעורר מהומה רבה בקרב זרמים מסוימים ביהדות אשר התנגדו לכך מטעמים הלכתיים. לאחר החלטת בג"ץ ותמיכתן של נשות ציבור שונות במאבקן, החריפה תגובת הנגד אליהן. בשנה האחרונה עלה הארגון לכותרות מספר פעמים עקב הפגנות נגד של חרדים מול תפילתן של נשות הכותל, גיוסן של בנות אולפנות למחאה הנגדית, והתבטאויות קיצוניות של אנשי ציבור שונים נגדן. במהלך אפריל 2013 הוצע מה שמכונה בתקשורת "מתווה שרנסקי" שהיה מקובל בתחילה על הארגון. באוגוסט 2013 הוצג מתווה חדש שהחליף את הקודם, במסגרתו נקבע כי נשות הכותל יוכלו להתפלל ברחבה מיוחדת אשר תיקרא "עזרת כלל ישראל" ותמוקם מול קשת רובינזון, אשר נמצאת במרכז הארכיאולוגי דווידסון בפינה בין הכותל המערבי לדרומי (שהרי אורכו של הכותל המערבי הוא 488 מטרים ורחבת התפילה היא רק 57 ומטרים מתוכו). ההחלטה להעביר את המרכז הארכיאולוגי לידי עמותת אלע"ד, אשר פועלת מתוך אידיאולוגיה ימנית-דתית-לאומית קיצונית, מסכנת את הקמתו של המתחם האלטרנטיבי. בכל מקרה, הארגון דחה את ההצעה והצהיר בהודעה לעיתונות כי "מדובר ב'מרפסת שיזוף' שצופה על הכותל המערבי מרחוק, וגם לא מאפשרת את הדברים הכי סמליים בו – הנגיעה בקיר או הכנסת הפתק. לטענתן, פתרון מביך שמדיר למעלה מ- 50% מעם ישראל לחצר האחורית".  עוד ציינו נשות הכותל ש"המתווה החדש הוא כניעה של ממשלת ישראל לבריונות החרדית ובחירה בדרך הקלה של השתקה והדרת נשים". מאז אוקטובר 2013 נמצא הארגון במגעים עם מזכיר הממשלה במטרה להקים רחבה שלישית, שוויונית, שלא תהיה כפופה לרב הכותל שמואל רבינוביץ' ותנוהל על ידי מנהיגות ישראלית יהודית הכוללת ייצוג שווה לנשים.

 התפילה היום אמנם מעוגנת הלכתית (אין שום מניעה לקריאת המגילה בידי נשים עבור נשים), אך ניתן לראות כי כל פועלו של הארגון מעוגן בשיח קונפליקטואלי רחב הרבה יותר- פלורליזם ביהדות, פמיניזם דתי וה- backlash  (תנועת הנגד) אליו. כולן יודעות לצעוק יחד את המילים האחרונות בסוף כל פרק. כולן ביחד מרכישות בהישמע השם "המן", כמיטב המסורת. כשהרעש מתחיל כמה נשים חרדיות עוצרות לידינו ומסתכלות לתוך המעגל, בודקות מה העניין. רובן ככולן של הנשים מחופשות, יש גם חיילת אחת וכמה ילדות צעירות. אחת תופסת את עיני במיוחד כי היא לבושה בבגדי נסיכה לבנים ונראית מעט לא מתעניינת. מהרחבה המרכזית מצלם אותנו צלם וידיאו, כך שנוצר תיעוד על תיעוד של האירוע. ברגע שקיבלתי מגילה אני שואלת את אחת הנשים איפה אנחנו בדיוק נמצאות (וכבר הגיע פרק ג'), מצטרפת אליהן בקריאת המגילה, והופכת מצופה בלבד למשתתפת מן המניין. עכשיו קוראת אישה אחת, לבושה בחליפת פרווה כחולה (מאוחר יותר יתברר לי שהיא עוגיפלצת ולחליפה יש גם מסיכה תואמת), היא מקריאה חזק ובבטחון. האישה הלבושה כחרדי מארגנת את הקבוצה ומתנועעת לפי קצב הקריאה בכל פעם שהיא מפנה את תשומת לבה חזרה אל המגילה.

מגילת אסתר[2] מספרת את סיפור ניסיון השמדתם והצלתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש (או כמו שאחד החברים שלי תיאר אותה "עשינו ג'נוסייד, עכשיו בואו נשתה!"). המלך אחשוורוש מזמן את וושתי אשתו להופיע עירומה בפני חבריו במשתה שערך, היא מסרבת בתוקף, והוא מגרש אותה ונושא במקומה את הדסה (היא אסתר), אחייניתו (ויש שיגידו בת זוגו) של מרדכי. בהמשך הסיפור שומע מרדכי על מזימה להרוג את אחשוורוש, ומספר על כך לאסתר שמיידעת את המלך בשם מרדכי. הקושרים בגתן ותרש מוצאים להורג ומרדכי זוכה להוקרה המלכותית. משרתו הראשי והחשוב ביותר של אחשוורוש, שר בשם המן האגגי, מתמלא חמת זעם על יוקרתו וחוצפתו של מרדכי, שמסרב להשתחוות לו. על כן, הוא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. הוא מטיל פור, "גורל"- ובוחר את יום י"ג באדר. הגזירה נודעת למרדכי ובמהרה הוא מיידע את אסתר עליה. אסתר מכריזה על צום של שלושה ימים, וביום השלישי ניגשת אל אחשוורוש בלא שנקראה אליו, מעשה שדינו המתה. אחשוורוש מושיט לה את שרביט הזהב שלו, לאות שנסלח לה, ואומר שיינתן לה "עד חצי המלכות". אסתר מבקשת להזמינו יחד עם המן למשתה שהיא מכינה. המן יוצא מהמשתה ומתעצבן למראה מרדכי שעדיין אינו משתווה לו, ומצווה להכין עבורו עץ בגובה חמישים אמה לתלייה. במשתה נשאלת אסתר מה רצונה והיא מבקשת להזמין את המלך והמן למשתה נוסף ( ועל זה נאמר ככל הנראה, "הדרך ללבו של גבר עוברת דרך הקיבה שלו"…).

בלילה ההוא נודדת שנתו של אחשוורוש והוא מבקש שיקראו לפניו מהספר "דברי הימים" בו מסופר סיפור מעשה הצלתו של המלך מהתנקשות בידי מרדכי. הוא מבין שמעולם לא ניתן גמול לאותו מרדכי. הוא קורא להמן ושואל אותו "מה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו",  וזה, בטוח שמדובר בו, מתאר מעשי כבוד מפליגים. אחשוורוש שולח את המן להעניק את היוקרה לאותו מרדכי השנוא והוא, אבל וחפוי ראש, מוביל את היהודי ברחבי העיר רכוב על סוס המלך ולבוש בבגדיו. לא מספיק המן לחזור מהמשימה המבזה והנה הוא מוזעק אל המשתה השני שעורכת אסתר. שם היא מגלה את מוצאה היהודי ומצביעה עליו כ"איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המן נופל לרגליה של אסתר ומתחנן לרחמיה. כשמוצא המלך את המן מתחנן בפני אסתר גובר בו כעסו והוא מצווה לתלות את המן על אותו העץ אשר נועד למרדכי.

אסתר מתחננת בפני אחשוורוש לבטל את הגזירה המרחפת מעל ראשי היהודים. אך לא ניתן לבטלה. המלך מציע לכתוב חוקים חדשים, המאפשרים ליהודים להתגונן מפני אויביהם. בהגיע היום אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, י"ג באדר, מתהפך הגורל והנרדפים הופכים לרודפים. היהודים בכל רחבי הממלכה טובחים באויביהם. אסתר מבקשת יום נוסף, ובי"ד באדר נתלים עשרת בני המן ונהרגים עוד מאות אנשים, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר". את הסיפור הזה שמעתי עשרות פעמים, מגילאי ילדות. אך ככל שאני גדלה ומתבגרת אני נעשית ביקורתית כלפיו יותר ויותר. בשנים האחרונות, למשל, גדלה הערכתי למלכה ושתי האנונימית, אשר מסרבת לשעשע את המלך וחבריו במערומיה.

בכל האמור בקריאת המגילה ישנן ארבע מצוות שמכונות "המ"מים" שעליהם מצווה בחג הפורים- משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה ושמחה. הרביעית, מקרא מגילה, לא מופיעה במגילה עצמה. מקרא המגילה על ידי נשים עבור נשים אינו דבר בלתי-מקובל, ויש לו תמיכה ותקדימים בהלכה. יש להבדיל בין קריאת מגילה "שוויונית" בה מתחלקים גברים ונשים בהקראה לבין קריאה רגילה, שבה קורא גבר עבור כל בית הכנסת. אם כך, להבדיל מהתנהלותן בדרך כלל של נשות הכותל, שנחשבת בעיני רבים שנויה במחלוקת ופרובוקטיבית (קריאה בתורה, באופן מסורתי ושמרני, נעשית בידי גבר בלבד)- ההתכנסות הפעם נעשית "על פי הספר", ההלכה והמסורת. לכן מלכתחילה לא ציפיתי שתהיה התנגדות אלימה להימצאותן של נשות הארגון בכותל. אך גם אם הפעם מעשיהן לא "מאיימים", ההקשר הרחב יותר של פעילותן הרציפה לא מאפשר לקריאה לעבור בשקט.

בערך בפרק ה' של קריאת המגילה אני מבחינה בהתרחשות בשולי המעגל. שם ניצבת אישה הלבושה בבגדים צנועים מאוד, עוטה מטפחת ראש ובחצאית ארוכה בצבע כהה. מסביבה מתגודדות בחורות צעירות בגיל העשרה, הנראות חרדיות. אותה אישה מספרת לי אחר כך שהיא אינה חלק מארגון נשות הכותל אך באה להפגין תמיכה. היא מספרת לי שבגדיה הם למעשה תחפושת, אך הבגדים הצנועים והדתיים מקלים על הבאות מבחוץ לגשת אליה ולנסות לברר מה מעשיהן של אותן נשים מחופשות המקריאות בקולי קולות את מעשה המגילה. אני עומדת לידן ורושמת בהתלהבות את כל מה שהן אומרות. "זה היה רק עניין של זמן עד שיהיה פה בלאגן", אני חושבת לעצמי, "ואני הרי באתי בשביל האקשן".

"ככה קוראים מגילה?" הן פונות לאותה אישה. המשך השיחה נבלע ברעש הרעשנים בהישמע השם "המן". "אבל השם ברא את העולם בשביל התורה" זה הדבר הבא שאני מצליחה לשמוע מעל להמולה.

"יש מצוות שקשורות לנשים ויש מצוות שקשורות לגברים. אז על הגברים מוטלת החובה ללמוד תורה ועל הנשים לא!" נוזפת הנערה באיזה העומדת ברוגע ואוחזת בידה את ספרון המגילה. "את לא יודעת רש"י? את לא לומדת הלכה? את לא לומדת מנחה? איך תדעי אם לא תלמדי?" שואלת אותה המבוגרת ברוגע. "אני יודעת, בטח! אבל אני לא מדברת על ללמוד. אני מדברת על זה שתראי איך הן נראות, אני לא מאמינה שהן מקיימות מצוות בכלל, ובדיוק את המצווה הזו הן מקיימות כל כך בהידור! הן סתם בשביל הפרובוקציה פה"

"אנחנו לא נסכים, וזה בסדר שלא נסכים. ולמרות שאני לא חלק מנשות הכותל אני מסכימה עם המאבק שלהן ואני חושבת שהוא מאוד חשוב. אני מכבדת את הרצון של כל מי שרוצה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא ולהתחבר אליו", אומרת לה האישה. "זו לא הדרך" עונה לה הנערה בקיצור נמרץ.

"רגע את מלמדת בבית ספר דתי?" שואלת אותה נערה אחת, "והן יודעות שאת פמיניסטית?" היא יורקת מפיה את המילה כמו הייתה קללה. "בוודאי, ואני דתיה, ושומרת מצוות, ומלמדת בנים בתיכון מתימטיקה, ורק מסיבות של שלום בית אני לא חלק מנשות הכותל". הנערות ממשיכות לתחקר אותה והיא מפסיקה אותן ברוגע אך בחדות: "אני מסתכלת על כל הזרמים שמסתכלים על כל מי שקצת שונה ממנו כעמלק, כעוכר ישראל , כעל המן, כעל כופר. ואני חושבת שצריך ללכת אחורה בענווה, ולהסתכל ולראות מה אנחנו עושים כדי להרבות אהבה בעם ישראל, שאנשים יהיה להם יותר טוב גם במרחב הציבורי וגם במרחב של עבודת השם שלהם. למה זה כל כך מאיים עלייך? למה זה כל כך מפריע לך?"

"כי זה לא מה שהשם רוצה". עונה לה הנערה.

"זה לא מה שאת חושבת שהשם רוצה. אני לא עובדת במחלקת החשבונות שלו ולא מנהלת עבורו את העולם. אני יודעת אבל, ששבעים פנים לתורה וכולן יפות". עונה האישה. בשלב זה הוויכוח מתחיל לגווע והמתווכחת הראשית מסתובבת משם בפרצוף לאה ומפטירה "טוב. חג שמח".

זו שאלה טובה, אני חושבת לעצמי, מה בדיוק בסיטואציה מאיים על אותן הנערות? הרי אין בקריאה של נשים עבור נשים משום איום חד משמעי על ההלכה הגברית. האם זו העובדה שהנשים מחופשות? אך הן מחופשות בצניעות רבה ואף אחת מהן לא לבושה בפרובוקטיביות. אני מאמינה שהאיום בסיטואציה זו נובע מההקשר הרחב יותר, של פועלן המתמשך של נשות הכותל, המרשות לעצמן לקרוא בתורה בפומבי ולקחת לעצמן בכוח את מה שנהיה לימים בהיסטוריה של מדינת ישראל והיהדות, הנכסים האורתודוכסיים.

אני חוזרת חזרה למעגל שבינתיים התקדם לפרק ז', בהגיעה של המקריאה לפסוק ו': "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר–אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה; וְהָמָן נִבְעַת, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה", היא מדגישה את המילים "איש צר ואויב" וצועקת אותן במיוחד בעודה מצביעה לעבר עזרת הגברים. הנשים מסביבה צוחקות מעט והן ממשיכות. מכאן הכל מתנהל בלי הפרעות, כשמדי פעם מתקרבות אלינו סקרניות, עומדות לרגע ומיד ממשיכות בדרכן. השמש מטפסת בשמים ונהיה חם מאוד, ובמקביל קצב ההגברה גובר, אני מנחשת שזאת מכיוון שהמשתתפות מתחילות להתעייף מעט, הן הרי שם עוד מקריאת שחרית בשעה תשע בבוקר, והשעה כבר אחרי אחת עשרה. בפרק הלפני אחרון אני כבר מצטרפת אליהן בקריאות בכל פעם שמוזכר שמו של המן הרשע. נהנית מהסיטואציה והשמחה שמסביבמיד לאחר סיום קריאת המגילה מתקיימת בת מצווה של ילדה בשם בר, אשר ביקשה במיוחד לחגוג את המאורע בשושן פורים בכותל המערבי. נשות הארגון מאמצות אותה בשמחה וזו הלבושה כחרדי אף נושאת נאום מלא פאתוס ברוח החג: "אני רוצה להגיד לאחיותינו באשר הן! אנחנו רצויות לרוב אחיותינו! אלו שמסכימות איתנו הן הרוב! ועבורן אנחנו האקטיביות! אנחנו לא מחכות לשרביט הזהב, אלא לוקחות אותו בעצמנו!". תארו לעצכן כמה משונה לראות אישה הלבושה כחרדי חובש שטריימל, עומדת לצד נערה מבוישת בת שתים עשרה מתחת לטלית המוחזקת בידי חיילת, ונואמת נאום כה מלא רגש והתלהבות למרגלות הכותל המערבי. בעיניי גם מלא ביראת קודש.

בסוף הקריאה, ממש לפני לכתי, אני מזהה התאגדות של נשים אורתודוכסיות שלא משתייכות לארגון אשר נעמדות ליד מגילה פרושה, "קריאת מגילה! אם עוד לא שמעתן, בואו לשמוע קריאת מגילה!", מכריזה אישה מבוגרת ורצינית למראה. אני מפנה את תשומת לבה של אחת ממובילות "נשות הכותל" לסיטואציה, והיא ניגשת אל הבנות האחרות בהתרגשות, לאחר שיחה קצרה בה היא מספרת למקריאה שהרגע יצאה מהקראת מגילה, ומבקשת לצלם אותה (המקריאה מסרבת בתוקף). היא מגישה לה כרטיס ביקור: "קחי, אולי נוכל לעשות משהו משותף בשנה הבאה?" היא שואלת, בתקווה. "לא…לא" דוחה המקריאה בנימוס קריר את כרטיס הביקור. האישה שאיתי מתעקשת והמקריאה השנייה נכנעת ונוטלת ממנה את הכרטיס, מכניסה אותו לתיקה וממלמלת לעצמה "לא…לא נראה לי… אבל אולי, בעזרת השם, נראה, טוב, נראה שנה הבאה".

שני האירועים, קריאת המגילה בידי הנשים ובת המצווה הלא שגרתית, מסתיימים בשירה משותפת של "התקווה". במה שנראה כחיבור הבלתי נמנע בין היהדות לישראליות, בין הקודש לחול. אותה שניות מאלפת בחברה הישראלית מתקיימת גם כאן, במקרה הזה. הזרמים השונים מתערבלים זה בזה, נכנסים זה לזה ופוגשים זה את זה.

היהדות כזירת מאבק

ד"ר טליה שגיב ופרופ' לומסקי פדר דנות מתארות את היהדות כזירת מאבק במאמרן "הלכה למעשה: מאבק סמלי על הון תרבותי בבתי מדרש חילוניים" (2007). שם הן טוענות כי היהדות מהווה למעשה הון תרבותי אשר עד לפני שנים לא רבות לא הייתה נחלתן של קבוצות רבות בישראל, בעיקר מבחירה (דור ההורים אשר בעבר ניסה להתרחק מארון הספרים היהודי). כך קרה, שבמהלך השנים היהדות האורתודוכסית צברה מונופול בכל האמור להלכה ומסורת, ומוסדותיה השונים הלכו וצברו כוח רב יותר ויותר. כך לדוגמא הרבנות הראשית וסיפור הכשרות, או המאבק להכרה בגיור שאינו אורתודוכסי במדינת ישראל. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הקמת בתי מדרש חילוניים (כמו מכללת "בינה") או מעורבים (כגון "עין פרת"), אשר לומסקי-פדר ושגיב מזהות כניסיון של ההגמוניה החילונית לנכס לעצמה בחזרה את אותו הון תרבותי. התוצאה היא שאל היהדות מתקרבות בשנים האחרונות קבוצות שעד עתה הודרו ממנה, ותובעות לעצמן מקום שווה בתוכה. במקביל לקונפליקט החילוני-דתי אשר מלווה את החברה הישראלית מהקמתה, ועם עלייתו של הגל השלישי של הפמיניזם, התפתח זרם של הפמיניזם הדתי, המבקשת ליצור שוויון במסגרת ההלכה. אל זרם זה ישנה התנגדות רבה עוד מראשיתו, אך במהלך השנים הוא הולך וצובר לגיטימיות (אלאור, 1998). הסיבה העיקרית להתנגדות אל הפמיניזם הדתי באה מקרב המוסד הרבני, אשר רואה בזרם זה פתח לאיום על חוקי ההלכה (כך למשל הרב אבינר, אשר עורר לאחרונה סערה עם התנגדותו לגיוס נשים דתיות לצה"ל). בכל מקרה, למצוות לא רק משמעות דתית או הלכתית, הן גם פוליטיות באופיין מכיוון שהן מבנות קהילה וכן מסמנות גבולות חברתיים. במאבקן להכרה של ארגון "נשות הכותל" טמונות משמעויות רחבות יותר שמעסיקות את החברה הישראלית-יהודית בשנים האחרונות: מעמד האישה והמאבק ללגיטמציה של פלורליזם יהודי- הן אורתודוכסי על גווניו השונים, והן של זרמים נוספים כמו הרפורמים או הקונסרבטיבים.

קריאת המגילה בפורים, על אף שכפי שזכרנו אינה בעייתית מבחינה הלכתית, הינה הצהרה חד משמעית של אותו הארגון כנגד הדרת הנשים מיהדות הממוסדת. התעקשותן על נוכחות פיזית ברחבת הנשים של הכותל המערבי ולא בגלות קשת רובינזון מהווה הבעת עמדה ברורה ועומדת כנגד אלו המבקשים להדירן מלקיחת חלק בקיום המצוות ולמעשה, מההגמוניה. הן גם אומרות זאת בפה מלא: "אנחנו כאן, אנחנו לא מחכות שייתנו לנו את שרביט הזהב (כפי שאסתר חיכתה למוצא פיו של אחשוורוש- נ.ל), אנחנו לוקחות אותו לעצמנו, בעצמנו". השלום היחסי שבו עברה הקראת המגילה, מסמן, כולי תקווה, שינוי ותזוזה בגבולות החברתיים, שיאפשר גם לנשים לקחת חלק פעיל במצוות היהדות.

ביבליוגרפיה:

לומסקי פדר, עדנה ושגיב, טליה (2007), מהלכה למעשה:  מאבק סמלי על הון תרבותי בבתי מדרש חילוניים, סוציולוגיה ישראלית, ח (2), 65- 96

אלאור, תמר (1998), בפסח הבא: נשים ואוריינות בציונות הדתית. תל אביב: עם עובד

 


[1] כך לפי אתר העמותה

[2] http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t3301.htm