השבועות האחרונים לא היו שקטים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. מספר אירועים הזכירו לנו שהאוניברסיטה אינה בועה של ידע ומחקר המנותקת מהמציאות הסוערת בה אנחנו חיים. לאחר שמשמרת מחאה נגד גיוס נוצרים לצה"ל הסתיימה בפיזור סטודנטים/ות מהמקום על ידי שוטרי מג"ב ואף במעצרים, מרצים/ות וסטודנטים/ות התאספו כדי למחות על מדיניות זו ולהתריע מפני פגיעה בחופש הביטוי והמחאה בין כותלי האוניברסיטה. בין הנאספים נשמעה מדי פעם השאלה: "אם האוניברסיטה העברית לא משכילה להכיל מחאה פוליטית, ומאויימת מהתאספות בה מרבית הסטודנטים יושבים בהפגנתיות עם מסקינג טייפ על הפה עד כדי שימוש במג"ב – איפה יש תקווה במדינה הזאת לחופש ביטוי או מחאה?"

 

לא ברור האם הפרשה הזו קרובה לסופה, אך היא מזמנת לנו עוד תזכורת על מקומה של האקדמיה בפוליטיקה ולהפך. שני אירועים אקדמיים נוספים המתקיימים השבוע עוסקים בקשר בין האקדמיה לסביבתה הגאוגרפית והסימבולית: הכנס השנתי של האגודה האנתרופולוגית הישראלית, המוקדש לנושא: "אנתרופולוגיה בעיר משתנית: יפו וערים אחרות", והכנס של מרכז לייפר והמכון ליחסים בינ״ל ע״ש דיוויס אשר יתקיים ביום רביעי הקרוב: "הטרדות מיניות במרחב הציבורי בירושלים: הגבעה הצרפתית כמקרה בוחן".

בהקשר דומה, גיליון זה כולל מספר כתבות מעניינות במיוחד המבקשות לנתח את האקדמיה "מבפנים": ערן פסקל תוהה על מקומו של המחקר באוניברסיטאות של היום, ניר רותם מנצל היטב את המדיום האינטרנטי של פקפוק, בסרטון שמנסה לברר אחת ולתמיד עם סגל המחלקה מה ההבדל בין אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ותאיר קרזי-פרסלר כותבת מנסיונה על כתיבה באקדמיה ובכלל.

בנוסף, דפני ענבר בחיבור מסקרן בין חנה ארנדט ועולם המחול, דורון מוסנזון מציג אוטו-אתנוגרפיה ביסקסואלית, בפינה "פנים חדשות במחלקה" אנו שמחים לארח את ד"ר ליאת רז- יורוביץ , וכמובן הפרק הרביעי של "מסמני דרך- האנשים שעושים את האנתרופולוגיה" מבית בחברת האדם.

קריאה מהנה ומעוררת פקפוק!