בשנים האחרונות המחקר הביקורתי של חלוקת העבודה הקפיטליסטית החל להתעניין בהשלכות שעבודות כפיים שונות גורמות לעובדים הנמצאים בתחתית הפירמידה של חלוקת העבודה. למשל, העיתונאית ברברה ארנרייך התנסתה במגוון עבודות שבהן משלמים פחות מ-6 דולר לשעה, שבהן עובדי שירותים כמו חדרנים, טבחים או שוטפי כלים מבצעים עבודות 'שחורות' הנסתרות מעיני הלקוחות, שעבורם העבודות הללו נעשות מעצמן, מה שהופך את מבצעי אותן עבודות לשקופים עבור צרכני השירותים והחברה בכלל. במחקר אחר האנתרופולוגית רובין נייג'ל ערכה עבודת שדה ובה עבדה עם עובדי האשפה של עיריית ניו יורק, ובו היא הצביעה על התפקיד החשוב של עובדי הזבל לנקיון הערים המודרניות וובשמירה על בריאות הציבור של תושביהם. למרות חשיבותם של עובדי הזבל לתפקודה של העיר, הם אינם זוכים להערכת החברה, או במילותיה של נייג'ל:" כשאנחנו זורקים משהו אנחנו שוכחים שיש קבוצה שלמה של אנשים שאמורה להתמודד איתו. אחד הדברים שאני מקווה שיקרו בעקבות הספר הוא שאנשים יבינו שזבל לא נעלם בפח האשפה" (מתוך ראיון עם טלי שמיר בכלכליסט). ברומן פופולרי אחר אנה סאם מספרת על נסיונה כקופאית בסופרמקרט בצרפת. לטענתה, הלקוחות בחנות תפסו אותה כחלק מהמערך האלקטרוני של הקופה, ולכן התעלמו ממנה, המשיכו לשוחח בטלפון הנייד או שעשו דברים מוזרים יותר מתוך הנחה כי אף אחד לא רואה אותם. כמי שמקיימים אינטרקציה קצרה עם לקוחות, קשה להבחין כי הן למעשה מרימות בידיהן כטון במהלך היום, מברכות ומציעות "כרטיס-מועדון" כ-200 פעמים. בעקבות עבודות אלה, ברשימה זו אתחקה אחר העבודה הפיזית השקופה המתרחשת בשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לשוק, ולתיאורים האתנוגרפיים הססגוניים והצבעוניים שהיו בו להתקיים. חלוקת עבודה זו, שדומה במובנים מסוימים לחלוקת העבודה שהייתה נפוצה בשוק העבודה הכללי בישראל עד האינתיפאדה הראשונה, מזכירה את דגם ההתיישבות שפלד ושפיר כינו "התיישבות מטעים אתנית", שבה הכובשים משתמשים בכח עבודה מקומי וזול במקום בכח עבודה מיובא.

זהו אם כן מופע נוסף של תופעת הניכור שמוכרת היטב מהמסורת המרקסיסטית. הניכור כאן בא לידי ביטוי בכך שאיננו פוגשים או רואים את מבצע השירות, והחפץ או השירות עצמו מובאים בפנינו במקרים רבים כאילו נוצרו מעצמם, ללא מגע יד אדם. את הבעייתיות הזו של חלוקת העבודה העכשווית אבקש לבחון בשוק מחנה יהודה, ולהצטרף לכותבים אחרים של פקפוק שדיווחו על רשמיהם האתנוגרפיים מהשוק בגליונות הקודמים. עם זאת, מי שיחזור ויעיין בתיאורים הקודמים על השוק ימצא כי הם לוקים בעוורון שתיארתי לעיל: הם אינם מתייחסים לאחורי הקלעים של השוק, אלא מדווחים על חוויותיהם כצרכנים שאינם מודעים להשלכות הסביבתיות והצרכניות של צרכנותם. עבורם, חגיגת השוק הצבעונית והשמחה נעשית כמו מעצמה, מבלי לקחת בחשבון את אחורי הקלעים של השוק, את עובדי הנקיון, הסבלים, מנקי השירותים, אנשי הארגזים ועוד, שבזכותם מתאפשרת לקונים להגיע ולהנות מהמגוון המרשים של חומרי הגלם לבישול, המסעדות, חנויות התכשיטים, המאפיות ובתי הקפה. בעקבות התצפית שערכתי אטען כי חלוקת העבודה בשוק מחנה יהודה מתחלקת באופן גס למוכרים ובעלי חנויות יהודים מחד, ולסבלים ועובדי נקיון פלסטיניים מנגד. בדומה למתואר לעיל, גם עובדי הנקיון הפלסטינים הינם שקופים למבקר היהודי, שאינו 'רואה'[1] את מערך הלוגיסטיקה והנקיון שמונע מהשוק להתמלא באשפה ובקרטונים. בניגוד לעובדי כפיים שמבצעים את עבודתם בהסתר שתוארו לעיל, עובדי הנקיון בשוק מחנה יהודה גלויים לקהל המבקרים באופן פיזי, אך השתייכותם לקולקטיב הפלסטיני הופכת אותם לשקופים ומשהה את האפשרות ליצירת אינטרקציה וסולידריות בין הקונים לעובדי המערך הלוגיסטי. ברקע של טענה זו ניתן להבין כי לקמפיין הגזעני לעידוד עבודה עברית בשוק מחנה יהדה אין כל סיכוי להתקיים: גם אם פלסטינים לא יעבדו בחזית החנויות, השוק לא יוכל להתקיים ללא עבודתם הלוגיסטית.

רשימה זו מבוססת על תצפית קצרה שנערכה בבוקר יום א' בשוק מחנה יהודה אשר נמצא בצד המערבי של ירושלים, על תוואי הרכבת הקלה, ובסמוך לרחוב אגריפס המהווה עורק תחבורה ראשי עבור אוטובוסים. אנשים רבים עושים בשוק את קניותיהם הקבועות, אך ישראלים ותיירים רבים מגיעים לשוק כמעין אתר תיירותי, שבו ניתן להתרשם מדרכי המסחר ה'אותנטיות'. בשנים האחרונות השוק עובר תהליכי שינוי רבים, שטומנים בחובם שיפוץ של חנויות רבות, הפיכת חלק מהבסטות לממכר פירות וירקות לבתי קפה או מסעדות, שינוי שהופך את השוק ממקום שהולכים אליו כדי לקנות חומרי גלם לבישול או חפצים אחרים שלא ניתן לעשות בהם שימוש מיידי, למקום שבו באים לאכול, לשתות אלכוהול או להצטרף לסיור טעימות במגוון מקומות. אם כן, גם אם השוק שינה את פניו ללא היכר, כמה ממאפייני היסוד שלו נותרו בעינם, והם אולי חלק מסוד קסמו של השוק שמושך אליו מבקרים רבים מכל רחבי הארץ והעולם. בניגוד לחווית הקנייה הנקייה והסטרילית בקניון או בסופרמקרט מודרני, אבקש לטעון כי חלק מסוד קסמו של השוק הוא הפסולת המצויה בין הדוכנים ולעיתים בדרך הראשית. בניגוד לרחוב או לקניון, בשוק ישנה לגיטימציה להשליך על הרצפה, הן מצד הסוחרים והן מצד העוברים והשבים. למשל, ראיתי לקוחות משליכים על הארץ חרצני זיתים, שאריות מזון או מוכרים שמשליכים קרטונים ריקים בצד חנותם. כל אלה מניחים כי במוקדם או במאוחר יגיע מנקה פלסטיני וינקה אחריהם.

אותה פעולת נקיון היא חלק מהמנגנון הלוגיסטי המתקיים בתוך השוק: ראשית, מגיעות משאיות לרחוב המרכזי של השוק, עם משטחים עמוסי ארגזים. אלה מורדים מן המשאית ומובלים לדוכנים בעזרת מלגזות ידניות חשמליות, שמובלות בדרך כלל על ידי יהודים. בחלק מהפעמים ילדים פלסטינים הגיעו עם מלגזות ידניות והביאו את הסחורה לדוכן שהזמין אותה. בחלק מהמקרים הנערים גם העבירו את הארגזים הכבדים לדוכן עצמו באופן ידני. במספר רב של דוכנים המוכרים היהודים הרימו ארגזי קרטון ריקים, בשעה שהפלסטינים מזיזים מכאן לשם ולהפך ארגזים כבדים בהתאם להוראותיהם של מעסיקיהם היהודים. במילים אחרות, חלק נכבד משינוע הארגזים שכרוך במאמץ פיזי ניתן לפלסטינים, בעוד היהודים הסתפקו לרב בהרמת קרטונים ריקים או שהם הסתייעו במלגזה חשמלית. בנוסף לילדים הפלסטינים המועסקים בשוק, שזכו לכינוי "ילדי הסלים", ישנם גם עובדי נקיון פלסטינים המועסקים על ידי העירייה. תפקידם של האחרונים הוא לאסוף קרטונים ריקים או אשפה ולשנעם מחוץ לשוק, שבו אין פחים גדולים לריכוז אשפה. לעובדים ישנן עגלות גדולות (בתמונה) שבעזרתן הם מובילים אשפה וקרטונים לרחוב אגריפס, שם ישנו פח מרכזי ומכונה למעיכת קרטונים, שאותה מפעיל בחור פלסטיני נוסף שזהו כל תפקידו. על עובד הנקיון לרוקן את האשפה מהקרטונים, ולאחר מכן למעוך את הקרטונים. זהו אם כן מעגל החיים של הקרטונים והסחורה בשוק, שמתחיל במשאיות שמביאות ארגזים מלאים ונפרקות על ידי הילדים הפלסטינים, ומסתיים בעובדי נקיון פלסטינים שמפנים את הפסולת החוצה מן השוק.

לסיום, אני מקווה שקוראי רשימה זו יבחינו במערך הנקיון והלוגיסטיקה המאפשר את רכישותיהם בשוק, ינסו להקל את עבודתם של המנקים ולהמעיט בהשלכת פסולת שלא בפח, מתוך מחשבה כי היא אינה נעלמת ויש מי שירים אותה בסופה של דבר. שנית, המשגת חלוקת העבודה הלאומית בשוק, שבה היהודים הם בעליו החנויות והעובדים הבכירים יותר ואילו הפלסטינים הם פועלי הדחק כ"התיישבות מטעים אתנית" מעלה שאלות נוספות על מעשה הקניה בשוק ומוסיף נדבך עוכר שלווה ופוליטי לחווית הקנייה הצבעונית והססגונית בשוק.  


[1] כמובן שמבחינה פיזית יהודים רואים את הפועלים הפלסטינים,  בקושי לראות הכוונה היא למשל, לקושי של הילידים באמריקה לתפוס את הספינות שהגיעו מהעולם הישן, מפני שלא הכירו ספינות בסדר גודל שכזה.