בסינית, כמובן / אביב רייזמן

"זה לא רק שפה, אתה בעצם צריך להבין את התרבות" פונה בנחישות בן כספית אל מנהלת מכון ללימודי השפה הסינית, בראיון העוסק בישראלים ובסין. לפחות במקרה שלי, "צריך לדעת את התרבות כדי להבין את השפה" היה משפט מוכן מראש שעבד מצוין כשהייתי צריך להצדיק בפני אחרים את הרצון בלימודי השפה וההיסטוריה של המדינה. הרבה פרשנויות חטופות נשמעות מהצד הישראלי, כמו "הם היו פעם אימפריה", כולם נראים שם אותו הדבר", "שפה מוזרה" – תחושת הזרות מול אותו אחר מורגשת עוד לפני ההכרות הישירה הראשונה עם המדינה. בסיום שנת הלימודים האחרונה, נפלה בחלקי הזכות לנסוע לקורס שפה בן שבועיים בסין במימון המשרד להנחלת הלשון הסינית בממשלת סין ושלוחתו באוניברסיטה העברית, מכון קונפוציוס. הנסיעה לסין הייתה הזדמנות שחיכיתי לה, בה שאפתי סוף סוף לשפר את השפה המדוברת ו"לראות תרבות".

קרוב לעשר שעות ישבתי במטוס, לפני הנחיתה בנמל התעופה של בייג'ינג, שנדמה שאינו נגמר לעולם. היינו כשלושים סטודנטים מטעם האוניברסיטה שבאו לקורס קיץ שרובו יועבר בשיאן, כשעה וחצי טיסה מבייג'ינג. מזג האוויר חם ולח, אך השמש הייתה שם בדיוק כדי להעיר את אלו שנרדמו במטוס. בשדה התעופה קיבלו אותנו מנהלת מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, ליסה[i], נציגת האוניברסיטה בשיאן, כריס, מדריך טיולים מקומי ושני צלמים מטעם ממשלת סין שהתלוו אלינו למשך כל טיולנו בבירה. הימים הבודדים שהיינו בעיר יועדו בעיקר להכרות עם סמליה של סין: החומה הגדולה, ארמון הקיץ, כיכר טיאנמן והמוזיאון הלאומי של סין.

מרגע זה, הכל היה מוגדר: ידענו מתי יוצאים, חוזרים, אוכלים, יוצאים, חוזרים והולכים לישון.

מהנסיעה באוטובוס למלון אני רק זוכר שכריס שאל אותנו אם אי פעם שמענו על המבורגר שעשוי מבשר חמור ואת הצגת נוכחותו של מאו דזה דונג על כל שטרות הרפובליקה העממית של סין. דבריו שימשו לנו כפסקול לנופים של בייג'ינג: לבניינים הקרובים אלינו ולבניינים הקרובים פחות, המוסתרים על ידי זיהום האוויר הכבד השורר בעיר. זוהי סין, זו שהקשר הכי קרוב שלי אליה היה קניית ספר או שניים ומידת מה של חרדה לפני כל בוחן ומבחן.

בתוך אוטובוס הישראלים הזה, נטול מגע מקומי, לא הייתה שום תחושת זרות. הרחוב הסיני היה מורכב מכבישים סואנים וצפירות בלתי פוסקות שכבר חדלו מזמן מלהרתיע, שליוו אותנו לאחר כמה ימים בעיר לנסיעה לחומה הגדולה. העיניים המשתאות מעלה כדי לקבל מבט כללי על הגובה שאליו מתנשאת החומה עלולות לגרום לצוואר תפוס. דווקא במקומות שהייתה בהם הציפייה לראות זרים נוספים כדי "לא להיות הזרים היחידים", ממבט ראשוני – הם לא היו בנמצא. נכנסנו פנימה, לעלייה מישורית שלאחריה התחילו המדרגות. הייתה זו הרגשה של פלישת זרים למרחב פרטי וממודר, כשם שהיה זה מתחם דתי אליו מגיעים לצורכי פולחן שחובה לבצעו. כך גדשו את האתר הורים שמגיעים עם ילדיהם לחומה בפעם הראשונה, קבוצות מגובשות של מבוגרים בגיל הפנסיה ו"העשירים": אלו שנדמה שהגיעו רק על מנת לקבל את הגושפנקה הצופנת בפעולת עליית המדרגות. חולקנו למעשה לשתי קבוצות: אזרחים סינים שבאו לעלות לרגל ומערביים שבאו להתערבב בהמון, לצלם וללכת. ככל שעולים במדרגות, כך פוחתת צפיפות האנשים ותחושת המחנק מתבטלת.

במשך כל שהייתנו בבייג'ינג אווירת תיחום הזמן הייתה מורגשת. המקומות אליהם נלקחנו רובם ככולם היו מוקדי עניין כדי להספיק לראות את אותה "סין" בפרק זמן קצוב. הרצונות לראות את הרחוב מקרוב, לשמוע את השפה ולראות את המקומות הרחוקים מעינו של התייר היו חזקים. לא הייתי היחיד עם הרצונות האלו, וכך יצאנו חמישה חברים בערב לאחד מאזורי המסחר של בייג'ינג. רותם, שהגיע לבייג'ינג שבועיים לפנינו כבר היה מצוי במפת הרכבת ולקח אותנו תחת חסותו.

זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את סין המסובכת, הריחנית, התזזיתית וזו שאינני מבין כלום ממה שהאנשים בה אומרים. תחנת הרכבת הייתה מלאה באנשים. כריס הסביר לנו באותה נסיעה משדה התעופה כי בעוד שמספר תושביה של בייג'ינג עומד על כעשרים ואחת מיליון, הרכבת התחתית מסוגלת לשרת כשמונה מיליון נוסעים ביום – ובהחלט היה ניתן לראות את המלחמה והרצון של כל אחד להיכנס לרכבת, בין אם בדחיפות ובצעקות, ולא היה משנה אם מדובר באדם מבוגר או בילד: האמצעים מקדשים את המטרה.

 הגענו לרחוב של בייג'ינג: שורת מסעדות ארוכה עם המוני שולחנות כאשר עשן של אוכל מעורבב בעשן סיגריות אופף את האזור. מוניות, מכוניות פרטיות ואוטובוסים שצופרים אחד לשני וצומת אחת ענקית, בה הולך הרגל צריך לעבור תחת הפחד שמא יידרס על ידי כלי רכב. נפרדתי מרותם והקבוצה והלכתי עם ליאת לסופרמרקט מקומי ("נלך בכיוון העגלות"). הדבר היחידי שבאמת היינו צריכים בסופר היה לקנות מים עקב ההנחיה שקיבלנו לא לשתות בשום אופן מי ברז, אך לבסוף נשארנו שם כארבעים דקות, נשאבים לתוך ההמון המקומי. רוב הקונים הגיעו לבד, כנראה בסיומו של יום עבודה. הכל מסודר וארוז, ממתין לאיסוף: אטריות ענק, פירות עטופים בצלופן וסרטנים החיים על זמן שאול הממתינים באקווריום לקונה פוטנציאלי. הלכנו לקופות כדי לשלם, ובכולן, כעשרים בערך, תור של חמישה עד עשרה אנשים – על אף שהשעה הייתה כבר תשע וחצי בערב.

 חזרנו למלון, בטרם עוד יום סיור למחרת, עוד ארוחת צהריים עם אוכל שלא הכרנו ועדיין – לא הרגשתי שאני חווה את סין של הסינים, אלא את סין של התיירים הזרים. את האינטראקציה עם המקומיים יכולתי לחוש רק כשסיימנו את הטיול בבייג'ינג ונחתנו בשיאן, לשבוע וחצי של לימודי שפה באוניברסיטה מקומית.

 עשרה ימים של גשם היו לנו בשיאן. לא ידעתי הרבה על העיר, מלבד על אתר צבא חיילי הטרקוטה[ii]. הדרך רצופה בבניינים ארוכים, זהים וצפופים על רקע של שמים אפורים וגשומים. "זה ממש הרגיש לי כמו ברוסיה", אמר לי כמה שעות מאוחר יותר שותפי לחדר במלון. החלק בשיאן היווה את לב התכנית שלשמה הגענו לסין. התארגנו ליציאה מהמלון, לקראת מפגש עם מתנדבים מהאוניברסיטה, סטודנטים שהתנדבו ללוות אותנו במהלך השהות בעיר ולסייע לנו בלימודים.

 האוניברסיטה הזכירה קצת בסיס צבאי: כבישים ארוכים, ומבנים השזורים לאורכו ולרוחבו של הקמפוס העצום הזה. הולכי הרגל הם שוליים במרחב וצריכים לפלס עצמם בהליכה על הכביש בין המכוניות ולהימנע ככל האפשר מהליכה ליד שלוליות כדי להימנע מהתזת מים אדירה ממכונית ממהרת. ביתנו באוניברסיטה לתקופת הלימודים היה בית הספר לתלמידי חו"ל, אליו מגיעים סטודנטים נוספים מרחבי העולם לשם לימודי השפה. שלטים שנתלו בתוך חדר אשר נראה היה כמזכירות בית הספר, נכתבו באנגלית, קוריאנית ורוסית ורמזו במעט על המקורות מהם מגיעים רוב הזרים.

החדר בו נפגשנו עם המתנדבים היה מעין חדר פגישות, שהיה ממוקם בקומה השנייה של בית הספר. רובם המוחלט של הסטודנטים שהתנדבו למדו הוראת אנגלית, וניכר כי גם הם וגם אנחנו נרגשים. בשל הגשם, לא נערך סיור ברחבי הקמפוס, אך הוא הוצג לנו בקצרה יחד עם תכנית הקורס. "מחר יהיה טקס הפתיחה של התכנית, וכל אחד צריך להציג את עצמו, בסינית כמובן" נאמר לנו. דממה משולבת בגיחוכים שררה בחדר.

 יכולתי לומר לא מעט דברים בסינית, אך להציג את עצמי בפני אנשים ולא במסגרת לימודים – לא, ובוודאי שלא לדעת איך אומרים "סוציולוגיה ואנתרופולוגיה", ואם בכלל  טוב לומר את זה בהקשר מקומי, במציאות של חברה הנראית סגורה ובהנחה כי פרשנות של הפרט על הכלל איננה שכיחה.

 כארבעים דקות נמשכה שיחת הפתיחה הזו, שנוהלה כולה בסינית וכללה פרצופים מהנהנים כתגובה אוטומטית להבעת עניין ממילים שאף אחד לא ידע את משמעותן. גם הדמויות הבכירות מהאוניברסיטה ככל הנראה ידעו זאת. כל אחד סיפר איפה הוא גר (ירושלים), איפה הוא לומד (האוניברסיטה העברית) ומה (סינית. אולי עם יחב"ל, כלכלה או סוציולוגיה ואנתרופולוגיה). על פניהם של אנשי האוניברסיטה ניתן היה לראות מידת מה של חיוך, שבכל זאת לא הגיעו אליהם אנשים שידעו כחמש מילים בלבד.

 היכרותי עם המקומיים הייתה מצומצמת: את ליסה הכרתי עוד מבייג'ינג, ובית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה הוא מקום העבודה שלה. היא כבר סיימה שני תארים באוניברסיטה, והייתה חלק מאותם סינים שראו כבר את המקום "מחוץ לארץ", הונג-קונג. היא הדגישה את חיבתה למותגים מערביים ולטכנולוגיה, שאמורים להיות מצויים, לדבריה, אצל כל אדם (וממבט כולל וחפוז, היא מייצגת לדעתי את הלך הרוח של הדור הצעיר בצפון סין). את דניאל, סטודנט מקומי, הכרתי במפגש הפתיחה עם המתנדבים. במפגש מצומצם יותר הוא סיפר לי על לימודי הוראת האנגלית ועל משפחתו אשר גרה רחוק בפרובינציה, אליה הוא מגיע בין תקופות הלימודים כדי לעזור להם עם הנטל הכלכלי המשפחתי והאישי כדי לממן את הלימודים. ידעתי שלא הגעתי לסין כדי לכתוב עליה, אך אם היה ניצוץ שגרם לי לחשוב לעשות כן, זה בזכותו. שאלתי אותו הרבה שאלות, לפעמים קצת יותר מדי, לפעמים שאלות מטופשות שנתנו הרגשה של חקירה בשיחה. אלו היו שיחות קצרות שנתנו לי מבט על סין מתוך עדשות מקומיות. דיברנו על תנאי הקבלה לאוניברסיטה, שכר המינימום בסין ועל כמה אנשים מדברים אנגלית במדינה.

 כמה שבועות לפני הנסיעה לסין נסדק לי מסך הטלפון, אך עדיין יכולתי להשתמש בו. למראית עין היה נראה שנגרם לו נזק קצת יותר רציני, ועין בוחנת כמו של ליסה קבעה כי מדובר במכשיר שנפח את נשמתו. לליסה היה אייפון ולי היה מכשיר אותו הגדירה "טלפון טיוואני שרק זקנים משתמשים בו כאן", ואכן שכנעה אותי לא פעם להתמערב ולהתקדם לאייפון. אלא שלא רציתי. ויותר מזאת – לא אהבתי את ניסיונות השכנוע האלו כשברקע הסקרנות לדעת אם אנשים בסין יודעים מה מתרחש במפעלים של אפל במדינה, עליהם שמעתי באופן מעורפל: סיפורים על התאבדויות במפעלים, על התקנת רשתות מחוץ לבניינים כדי למנוע מהם למות מחוזק הנפילה, על שכר זעום ועל כל אלו מרחף ניחוח של ניצול סין על ידי המערב. כל אלו לא היו בראש מעייני, עד שליסה הזכירה תכופות את עניין האייפון. בסיום אחד מימי הלמידה, חזרנו למלון ולי היו עוד כמה שאלות לגבי מחר  שרציתי לשאול את ליסה ודניאל. הוצאתי את הטלפון והתחלתי לחפש מיקום של חנות מסוימת ולא ידעתי לקרוא כל כך את מה שהיה כתוב שם, ביקשתי עזרה. "אתה צריך אייפון", הייתה זו ליסה באמירה שגרתית. התעצבנתי. גם תמר, חברתי מהאוניברסיטה הייתה לידי, והתלוותה אליי לשיחה עם ליסה ודניאל.

 "את יודעת מה קורה במפעלים של אפל בסין?" הפנים של ליסה ודניאל קפאו, בעוד שתמר פתחה עיניים. "זאת עבדות מודרנית. אני לא יודע איך אתם יכולים להרשות שאצלכם במדינה ינצלו אנשים ככה. אנשים מתאבדים שם וצריך פשוט להפסיק לקנות את האייפונים האלו, זה רק מממן את המכונה הזו". בנסיבות אחרות ייתכן וגם אני הייתי קונה אייפון, אלא שרציתי לדעת מה היחס לגבי הסוגיה בסין, ואם מדברים על זה בכלל. מסתבר שלא. וגם שלא כדאי להעלות את הסוגיה. סביר להניח שגם העובדים שמייצרים את הטלפון הטיוואני משלמים את אותו המחיר כמו מקביליהם בסין. השיחה הסתיימה בברכת להתראות, תמר ואני הלכנו לכיוון המעליות.

 "השתגעת? מה פתאום אתה מדבר על זה?" "יש דברים שצריך לדבר עליהם", עניתי. "לא פה. יכולים להגיע לפה אנשים והשם יודע מה יקרה". באמת מה כבר חשבתי שיקרה. הרבה מסתבר, אחרי השיחה הזאת. ואם חשבתי שתמר הייתה היסטרית, אני הייתי הרבה יותר עם התסריטים שעלו לי בראש במשך כל הלילה. התחושה כי לרגע יצאתי מתפקיד הסטודנט ונכנסתי לנעליי איש המערב הביקורתי העלו בי חשש לגבי המשך השתתפותי בקורס.

 המסקנה (שאינה בהכרח נכונה) כי בסין לא אומרים את כל מה שרוצים התחילה לתת בי תחושה שהפה שלי מתחיל להיסגר בהדרגה. ייתכן שהייתה זו הבושה שחשתי מכך שהעלבתי את ליסה ודניאל, שני אנשים מקומיים שהצלחתי ליצור איתם קשר, שעוררה תחושה של צנזורה יזומה. יחד עם זאת, הרשיתי לעצמי את הפריבילגיה של התייר המערבי בסין, שלא בהכרח מתעמק בנבכיה של המציאות המודרנית במדינה.

במשך כל היום למחרת בקושי דיברתי. לשמחתי אף אחד לא שמע על השיחה הזאת, ולא העליתי את הסוגיה אלא בפני כמה חברים בודדים. כל מה שרציתי מאותו רגע היה לחזור לישראל, להתלונן על דברים שוליים ולהרגיש טוב עם עצמי.

 שבועיים נוספים נשארתי בסין לאחר סיום הקורס. המשכתי לנסות לשוחח עם המקומיים, שהתעניינו גם הם מאיפה הגעתי. בין אם זה היה איש בגיל שבעים שמלמל משהו שדומה ל"פלסטין" בעצירת ביניים בנסיעה של עשר שעות באוטובוס, הטבח במסעדה בצ'נגדו שניסה לספר לנו באנגלית על טנק המרכבה או נהג המונית שלקחנו מההוסטל בג'וזאיגו לשמורת הטבע חואנגלונג שבכלל לא דיבר אנגלית, תמיד הייתה התעניינות הדדית משני הצדדים. עבורם, הגענו מרקע שונה, אך הייתה לנו שפה משותפת.

 ניסיתי להבין לא רק את השפה הסינית, אלא גם את "השפה של סין" על מנת לא להתבלט כזר: נסעתי בתחבורה חפה מאנגלית, ביקרתי באתרים גדושים מקומיים ועמדתי בתור לבנק השכונתי כשהייתי צריך להמיר כסף. הכישלון שבלמידת התרבות המקומית הוא תוצר של אי-עמידה בכללים המקובלים של הסינים: באי-ידיעת השפה באופן מושלם, באופן שבו דוחפים את האנשים ברכבת וכפי שחוויתי זאת מקרוב, גם בדברים שמותר (וייתכן גם אלו שאסור) להגיד. יישום חלקי של כללים אלו מבליט את נוכחותו של הזר עד כי שנדמה שמסכת זיהום האוויר של סין איננה נועדה רק כדי למנוע מאלו שזו קיימת ברשותם את שאיפת האוויר המזוהם, אלא גם למנוע את הוצאת כל מה שאינו צריך להתערבל בשיח המקומי. עדיף, כמו שאמר בן כספית, להבין קודם את התרבות לפני שמתחילים ללמוד את השפה.

ביבליוגרפיה

פינס, י., שלח, ג., שיחור, י. 2011. "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית"

רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 352-357

 


[i] סינים המתחילים בלמידת השפה האנגלית, מקבלים לרוב ממוריהם שם מערבי. אין מדובר בשם רשמי, אך הוא לרוב ניתן בשל קושי של אוכלוסייה לא-סינית לבטא שמות סיניים.

השמות בכתבה זו, הם המערביים והם העבריים, בדויים.

[ii]兵馬俑, אתר הקבורה של מייסד השושלת הקיסרית הראשונה, צ'ין ( 秦代207-221 לפנה"ס),

צ'ין שה חואנג די (秦始皇帝). בנייתו החלה בשנת 221 לפנה"ס, עוד בימי חייו של הקיסר. האתר נועד לסמל את חוזקו של הקיסר בעת שלטונו, ובבנייתו הועסקו כשבע מאות אלף עובדים בכפייה. המרכיב המרכזי באתר הינו צבא חיילים העשויים טרקוטה שמספרם עומד על כאלף, יחד פסלי מרכבות, כלי ברונזה וכלי נשק.