"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה"[1].

המשפט הזה שכתב טולסטוי כבר במאה ה-19 אומר הכל: בעוד שהאושר הוא פשוט וגנרי, האומללות היא מורכבת, היא נחלקת למאות גוונים, עדינויות, סוגים; כל משפחה אומללה הינה דיוקן בפני עצמה. איפה זה שם את המשפחות השמחות?

לפני כמה חודשים הייתי באירוע החינה של בת הדוד שלי. ישבתי לצד השולחן שכמעט התפרק מרב כמות האוכל שהייתה עליו, חשבתי על הבגדים הצבעוניים היפים שכולם לבשו, ואז הדיג'יי אמר את הצירוף הבא: "יאללה לעשות שמח!". הביטוי הזה נשאר איתי מאז, וכל כמה זמן הרהרתי בו – מה זה אומר "לעשות שמח" – הרי מדובר בתפקיד שדורש תחזוקה, אז מי הם פועלי השמחה? הכתבה הבאה מציעה תשובה:

"חתונה אחת הספיקה לי בשביל להבין את הכל. האולם היה מלא באורחים אשכנזים ויבשושיים, כאלה שטוענים שהם מאזינים למוזיקה מזרחית אבל מתכוונים לבועז שרעבי. האווירה הייתה כבדה, כולם לעסו את האוכל כמו באיזה בית אבות, ואני הנחתי שהערב הזה הולך למות מוקדם. אלא שלפתע עלתה מרגלית צנעני לבמה והתחילה לצעוק: "יאללה כולם להתחיל להזיז את הישבן, עכשיו מתחילה המסיבה!".תוך פחות מחצי דקה הרחבה התמלאה. כל הדודות הרקובות היו עם הידיים למעלה, מנענעות את הישבן ועושות את הזמן של החיים שלהן. פתאום לא היה הבדל מי מהאורחים הגיע מדימונה ומי מרמת אביב, כולם שרו "פרחה במרצדס". אין מה לעשות, ככה זה: מזרחית עושה לאנשים שמח. זו מוזיקה מקפיצה, מוזיקה עליזה, מוזיקה מרקידה."

אם כך, העצב והמורכבות שייכים לתרבות הגבוהה והשמחה והקלילות לתרבות הנמוכה. בארץ, לא קשה להבחין ולשייך מי נחשב לתרבות הגבוהה ומי לנמוכה (במילים אחרות: מי הן האליטות ומי הן האליטות החדשות). לא רציתי להסתפק בדוגמה הזאת, אז בדקתי את תוכן השירים של מובילי התרבות הפופולרית משני צידי הסולם.

מוביל תרבות ראשון הוא אריק איינשטיין (ואם נדרשת ההוכחה לכך, ניתן להזכר בהספד של ראש הממשלה לאותו זמר). השיר הכי מושמע של איינשטיין בכל הזמנים הוא  השיר "בגללך", ואלו מילותיו:

"מאבד את שיווי המשקל 
מאבד את עצמי ובכלל 
אוהב אותך, אוהב אותך 
אוהב אותך 
בגללך לילה לא לילה 
איך בגללך – 
אני למטה, למעלה 
איך בגללך – 
כלום לא הולך"

ומהצד השני, השיר הכי מושמע לשנת 2013 היה השיר "אולי הלילה" של משה פרץ:

"אולי הלילה 
אני ואת סתם נרקוד ונצחק 
נשתולל עד הבוקר 
אולי הלילה אני ואת 
רק אני ואת 
סתם אני ואת 
אולי הלילה"

אני לא לומדת בחוג לספרות השוואתית, אך אנסה את מזלי: בעוד ששניהם הם שירי אהבה, השיר הראשון מציג שלל רגשות קשים – "מאבד את עצמי", "אני למטה, למעלה", "כלום לא הולך". השיר השני הוא קליל ושמח – "סתם נרקוד ונצחק", "נשתולל עד הבוקר". הראשון מאומץ על ידי מעמד גבוה, והשני על ידי הנמוך.  

והנה דוגמה מעבר לים – בשנה שעברה, אחת הלהקות האהובות עליי בצעה את אחד השירים שלה במשך שש שעות ברצף במוזיאון ה-MoMa בניו יורק. השיר שהם בחרו נקרא "Sorrow", והנה המילים שלו:

"Sorrow found me when I was young

Sorrow waited, sorrow won

Sorrow they put me on the pill

It's in my honey, it's in my milk

 

Don't leave my hyper heart alone on the water

Cover me in rag and bone sympathy

'cos I don't wanna get over you"

ובמשפט האחרון, שחור על גביי שחור, הוא מודה: אני לא רוצה. אני לא רוצה להתגבר על זה, כי אנחנו אוהבים את האמנים שלנו מיוסרים. אנחנו מחשיבים את זה למורכב, מסובך, עמוק, איטלקטואלי, אמיתי. זה לא רק המוזיקה. כל ייצוג תרבותי, כל אלמנט חברתי, כאילו מקדש את הייסורים. האמן – הוא מיוסר. אם לא לא אמן מיוסר – מה יש לו בכלל לומר?

"כתיבה זה קל", אמר המינווגי, "כל מה שצריך לעשות זה להתיישב לצד מכונת הכתיבה ולדמם".

והקהל מריע – דמם לתוך הדף, המינגווי, ואנחנו נצרוך את התרבות הגבוהה שלך, התרבות העצובה שלך. וכשנגדל, נהפוך גם אנחנו להיות אמנים מיוסרים, כי זה נראה לנו רומנטי וסקסי. נדבר על זה עם חברים שלנו, ועם הפסיכולוגים שלנו והפייסבוק שלנו, ונפרוט את העצב שלנו לאלפי גוונים דקים. נמציא לזה מאה שמות שונים – אני בדאון, אני בבאסה.

לפני כשנתיים עזבתי את בית הוריי בחדרה ושכרתי דירה בתל אביב (זו הצפונית והלבנה). זכורות לי שיחות בהן היתה מעין תחרות, מי הולך לפסיכולוג, מי גם הולך לפסיכולוג וגם מקבל טיפול תרופתי ומי סתם מציין כבדרך אגב את אורח חייו הסמי-הרסני בקטע קול. השיחות האלו היו שונות מהשיחות עם חברים בבית. אלו עסקו בניסיון המתמיד לתמרן בין שאיפות וחלומות לבין המציאות שמורידה בכל פעם לקרקע – "הייתי רוצה לעשות את ההתמחות הזו אבל אני חייבת עבודה"; "מי יכול ללכת לפסיכולוג, זה 350 שקל לפגישה". בשיחות האלו לא היה זמן ומקום להפוך את הקשה לרומנטי; הקשה היה פשוט קשה והיה צריך להתמודד איתו.

אין המשמעות היא שהקשה הפריווילגי הוא קשה פחות מזה הלא פריווילגי (בדומה לכך שבעיות העולם הראשון אינן מכאיבות פחות מבעיות העולם המתפתח לאלו החווה אותן), אלא שהעיסוק בהן היה מינורי. רב הזמן, ניסינו להבין איך להיות שמחים יותר, טובים יותר.

מאיפה הפער הזה מגיע? המאמר "עצוב וטוב לו" של אדם רוברטס מציע הסבר אפשרי. על פי המאמר , עצבות היא צורה מסוימת של צריכה – אנחנו מתאמצים יותר בהזעפת הפנים ובכך מאותתים על משאב שיש ביכולתינו לבזבזו.

התיאוריה של רוברטס והמילים שנכתבו עד כה הובילו אותי למחשבה אחת: לא כולם יכולים להרשות לעצמם להיות עצובים; העצבות והעיסוק בה היא פריווילגיה וכמו רבות מאחיותיה היא שייכת לתרבות הגבוהה והעשירה.

 בשנת 2006 הוצג לעולם "מדד האושר העולמי" על ידי הקרן החדשה לכלכלה. מדד זה שנועד לאתגר את המדדים המקובלים לצמיחה, ונוסד מתפיסה שמקדמת מדידה של אושר ולאו דווקא עושר. לפי מדד זה, בעשירייה הפותחת נוכל למצוא למשל את ונצואלה, ויאנטם ובליז. במקום האחד עשר, מככבת לא אחרת מאשר בנגלדש. כמובן שמדינות אלו לא נמצאות בראש הרשימה מבחינת מדדים אחרים כמו יציבות הכלכלה, פריון וכדומה.

הכלכלן ניק מרקס, העומד מאחורי מדד האושר, אמר בראיון שנתן לפני מספר שנים:

"כשלוקחים את המידע שנאסף בשנים האחרונות על איכות החיים במדינות העולם ומשחקים בו באופן יצירתי מתקבלת תמונה מפתיעה: במדינות קטנות באמריקה הלטינית יש איכות חיים גבוהה להפליא, עם רמות אושר שאפשר להתקנא בהן ותוחלת חיים ארוכה מזו של ארצות הברית. המדהים מכל הוא שהן עושות את זה ברבע מהמשאבים הנדרשים ממדינות דומות להן בצפון אירופה, למשל."

האם אותו כלכלן בריטי אכן מתקנא בתושבי בנגלדש, או שאולי גם במקרה הזה, נח לנו לסווג את הזר והאקזוטי כפשוט, שמח וטוב לבב? אם היתה לי ההזדמנות, הייתי פונה לאותו כלכלן ומציעה גרסה מפוכחת למשפט חז"ל –  

יש את העשיר, ויש את זה שאין לו ברירה אלא לשמוח בחלקו.


[1] אנה קרנינה.