ארבעה עולים מעליית שנות ה90 מברית המועצות לשעבר יושבים בחדר. ארבעה אנשים, בגילאים שונים, מרקעים שונים, מאזורים שונים בארץ. סטודנטית למדעי הרוח, סטרטאפיסט מעונב, מהנדסת תוכנה בחברת החשמל ומדריך חברתי ב"דרור ישראל"[1]. ארבעה אנשים מדברים על חוויות העלייה שלהם. מספרים על הקשיים, על ההתמודדות, על היחס האמביוולנטי כלפי החברה הישראלית. ארבעה אנשים עסוקים ללא הרף בגיבוש והגדרת זהות, בניתוק וחיבור בין "הם" ו"אנחנו" – בלי משנה סדורה לגבי הנכללים בכל קטגוריה. ארבעה אינפורמנטים מספרים, לבקשתי הספציפית, על הניסיון שלהם ברשת החינוך מופת. רשת חינוך שהוקמה בתחילת שנות ה90 על ידי העולים כמענה על צרכים ספציפיים של ילדיהם שהתקשו למצוא את מקומם במערכת החינוך הישראלית הכללית, והפכה במהלך 20 שנים לרשת חינוך ישראלית כלל ארצית ברוח ערכי עליית שנות ה90 בכלל, ורוח החינוך הרוסי בפרט. בעבר נכתב שמה של העמותה כראשי תיבות – מופ"ת. ראשי התיבות הכילו בתוכם את אבני היסוד של הרשת – מתמטיקה, פיזיקה ותרבות. כיום נכתב כמילה אחת, מופת. המתמטיקה והפיזיקה עדיין ממלאות תפקיד מרכזי, אך מה עם התרבות? ובכלל, באיזו תרבות מדובר?

הארבעה מדברים על הרשת ברגשות מעורבים, השיחה מתנהלת בעברית וברוסית במקביל, בקפיצות ובביטויים שזר לא יבין. לא כי העברית שבפיהם לא טובה, אלא להפך – מבחינתם העברית לא עשירה מספיק. אך אני לא זרה לסיטואציה. אני יכולה להתנהל איתם בעברית וברוסית במקביל. להבין את עולם הביטויים, להבין את יראת הקודש מהמתמטיקה והפיזיקה, להבין את החיוך המאופק העולה על פניהם כשהם אומרים "כן, סבלנו ממערכת החינוך, התייסרנו ממרדף הציונים הנכפה על ידי הורינו ומורינו, היינו עמוסים, לחוצים וחרדים מכל ציון שהוא פחות ממושלם. אבל זאת הדרך הנכונה". אני יכולה להבין אותם, כי אני מכירה את זה מהבית. אני יכולה להבין את הרצון שלהם לעשות "ישראליות אחרת". אמנם נולדתי כאן, אבל לגמרי במקרה – הורי הגיעו לישראל כארבעה חודשים לפני לידתי, וכל חבריהם עד היום מתרגשים מ"הצברית הראשונה של החבורה". את מערכת החינוך של מופת אני זוכרת בצורה מעורפלת מאוד. במשך שנתיים-שלוש בגילאי יסודי הייתי מגיעה לשיעורי הערב של הרשת, מעיין חינוך משלים לחינוך הממלכתי שנתפס כבלתי מספק. ברגע שהמסגרת הספציפית שבה למדתי נסגרה, לא נשלחתי למסגרת אחרת. כנראה הבינו הורי בשלבים מוקדמים שכשרון מתמטי או פיזיקלי גדול אין בנמצא.

לאותו מחקר קטן על רשת מופת הגעתי דרך קורס "שיטות מחקר איכותניות". אין הרבה הזדמנויות בכלל, ובתואר הראשון בפרט, לשמוע את המילים "לכי תחקרי מה שמעניין אותך, רק תדאגי שלא יהיו בזה יותר מידי מספרים". מבחינתי היו אלו מילות קסם. אך כמו כל אחת שנזרקת בפעם הראשונה למים, שחיתי קרוב מאוד למעקה, והלכתי לחקור בבית. ובתור "רוסיה שלומדת חינוך", כנראה שרשת חינוך כזו הייתה עבורי בחירה טבעית בהחלט.

אך יותר מאשר תפיסות חינוכיות, העבודה הזו עוסקת בהגירה ושילוב חברתי. מחקרים מתחום האינטגרציה בדרך כלל מציעים ארבעה מודלים של אפשריים של קליטה, כולם משחקים על המתח הדק בין תרבות המוצא לתרבות הקולטת ובודקים לאיזו מהם יש יותר מקום בהגדרת הזהות האישית: היטמעות – רק תרבות קולטת, ביטול תרבות מוצא, שילוב – שילוב תרבות קולטת ותרבות מוצא, התבדלות – שמירה על תרבות מוצא ודחיית תרבות קולטת, וניתוק – דחיית תרבות מוצא, הידחות מתרבות קולטת, וריחוק משתיהן. ארבעת האינפורמנטים שלי, כמקרים יחסית מייצגים של עליית שנות ה90 יוצרים בעיני מודל קליטה חמישי – אלטרנטיבה. הם מציעים דגם שאומר "ראינו את התרבות הישראלית, הבנו אותה – לא טוב מספיק". הם מדברים לעיתים על התרבות הישראלית הפופולרית כתרבות בוסרית, לא מגובשת, חביבה אך לא מספקת. לא שאפתנית מספיק ומלאת פשרות. ארבעתם מדברים, באופן גלוי וסמוי, על שינוי בנוכחות הרוסית בישראל – מעמדה של התגוננות ומענה על צרכים, לעמדה של כוח והצעת אלטרנטיבות לדרכים ישראליות מקובלות. בגישה הזו המעדניות הרוסיות הקטנות הופכות לרשת "טיב טעם" שמתייגת עצמה כסמל ליוקרה ואנינות, תאטרון "גשר" מוותר על הצגות ברוסית בלבד, אך מבסס את מקומו כתאטרון רפרטוארי מוביל לצד הבימה וקאמרי על אף המבטא, ומפלגת "ישראל בעליה" הנישתית מאבדת את מקומה עבור "ישראל ביתנו" הרחבה. הם מדברים על חינוך חסר פשרות, גם במחיר של כפייה על התלמיד, הם מדברים על מודלים להצלחה שלא תמיד נופלים בקנה אחד עם דימויי ההצלחה אחרים. ורק אחד מהם מוסיף, בצורה מסויגת – אולי כל כך שקענו בדימויים שהבאנו מ"שם" שאנחנו מפספסים מה קורה "כאן".

אך הארבעה מעולם לא ישבו פיזית באותו חדר, החדרים השונים שבהם ישבו התגבשו לאחד בראש ובמחשב שלי, לעיתים הם אמרו דברים כל כך דומים, שתהיתי אם מאחורי הגב שלי מישהו עובד איתם על תיאום גרסאות. אך אילו כן היו יושבים –  נכון היה להגיד שחמישה עולים מעליית שנות ה90 ישבו בחדר ודיברו על מערכת החינוך – הסטודנטית, הסטרטאפיסט, המהנדסת, המדריך, ואני ה"כמעט עולה" שמנסה להבין מה דעתי על כך. האם אני ב"הם" או ב"אנחנו"? מי הם אותם "הם" ו"אנחנו" מסתוריים שמרחפים כרוחות רפאים מעל השיחה? ובעיקר מהי חוקיות "אפקט הערמה" במחקר איכותני – כל כך קשה לנו להחליט מתי צירוף של גרגירי חול מפסיקים להיות גרגירים בודדים והופכים להיות ערמה, אז כמה אינפורמנטים באמת מספיקים להסקת מסקנות? כמה הייתי יכולה להבינם ללא הכרות עם השפה – הגלויה והסמויה בה מתקיים הריאיון? אני קוראת שוב ושוב את עשרות הדפים של תמלול הראיונות, משנה בכל פעם מחדש את נקודת ההתייחסות, מוצאת אינסוף סתירות פנימיות וכועסת על עצמי שחשבתי שאמצא רצף. מנסה להגיע אל האיזון העדין בין ייצוג נאמן של הדברים שנאמרו לבין הרצון החזק הזה להצליח להגיע למסקנה, לתחום את התשובות במסגרת, להצליח להגיד משהו על משהו. האם בחרתי מראש מרואיינים שיתאימו לתיאוריה איתה הגעתי? האם הקשבתי להם בכלל או שחיפשתי את הנחות היסוד שלי? האם המסקנות שכל כך ברורות לי היו עולות גם למישהי אחרת, שלא מכירה את המציאות הזאת מהבית? כנראה שלא, אני כמעט בטוחה שלא. ועדיין, זאת לא סיבה לא לנסות.

 


[1] תנועת הבוגרים של "הנוער העובד והלומד"