אז מי הם האנרתופולוגים המשפיעים ביותר כיום?

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כחמש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.

לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.

לפינה השלישית של מסמני דרך – על הגוף, ימאים, שינוי חברתי, האנושי והלא אנושי ואנתרופולוגיה רלוונטית.

לפינה הרביעית של מסמני דרך – על הכיבוש, מייקל ג'קסון, קוסמופוליטיות, בנקים ודימיון אנתרופולוגי.

לפינה החמישית של מסמני דרך – על צביעות, מרגלים, כוחם של החלשים, ילדות ודון הנדלמן.

הפעם במסמני דרך:

יורם בילו לזכרו של מלפורד ספירו: הקיבוץ, אנתרופולוגיה פסיכולוגית והאלסטיות של טבע האדם:

"…. ספירו קנה לו שם גם בחקר הבודהיזם ובחקר הקיבוץ, אך תרומותיו העיקריות אינן אתנוגרפיות אלא תיאורטיות, בשאלות הגדולות אודות טבע האדם ומקום התרבות בעיצוב היצור האנושי. ההערכה העצומה לה זכה בעולם האקדמי הקנתה לו חברות הן באקדמיה הלאומית למדעים והן באקדמיה האמריקאית של האומניות והמדעים בארצות הברית… ספירו ראה בקיבוץ השיתופי מעבדה חברתית לבחינת שאלות גדולות לגבי הטבע האנושי ומידת האלסטיות התרבותית שלו…"

להמשך קריאה

נועה ונה על מרגרט לוק: גוף, מוות וביולוגיות מקומיות:

"… לוק משווה זאת ליפן, שם רק בשנת 1997 הפכה הגדרת "המוות המוחי" לחוקית. בעבודתה היא בוחנת את הסיבות התרבותיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והרפואיות שהביאו לנכונות להכיר ב"מוות מוחי" בצפון אמריקה, ולרתיעה מכך ביפן. בהמשך לכך היא גורסת שמוות אינו אירוע ביולוגי בלבד, והמרחב שבין חיים למוות למעשה הינו הבנייה היסטורית, משפטית, רפואית, פוליטית ותרבותית, שהינה נזילה ונתונה לויכוח…."

להמשך קריאה

טל שמור על ג'יימס הולסטון: אנתרופולוגיה אורבנית ואזרחות מרדנית:

"… על פי הולסטון – שתחומי המחקר שלו כוללים את הממשק בין ערים ואזרחות, תיאוריה פוליטית, דמוקרטיה, תכנון וארכיטקטורה – הפריפריות מייצגות סוג אזרחות, אותה הוא מגדיר "אזרחות מרדנית". האזרחות המרדנית לא נקבעת על סמך קריטריונים של מדינת הלאום, אלא חותרת תחתיהם תוך עימות עם הממסד. זוהי אזרחות ה"צומחת מלמטה", בדיוק כמו באותן הפגנות בברזיל ומחאות דומות שהתפתחו בערים שונות בעולם בשנים האחרונות, בעידוד הרשתות החברתיות, כשהן מהוות כלי באמצעותו תושבים מתמרדים כנגד האפליה שלהם…"

להמשך קריאה

אורי דורצ'ין על יורם כרמלי: קרקס, פרפומנס ותרבות פופולארית:

"… עבורי הייתה להתנסות זו כמו גם לקריאה במאמריו המוקדמים של יורם משמעות רבה, שכן הם הבהירו לי את המשקל שנודע לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי וחשוב מכך בחוויה של מי שחולקים את הסדר הזה….המבט האנתרופולוגי כפי שהתוודעתי אליו דרך העבודה של (ועם) יורם כרמלי הציע מסר פשוט: תרבות פופולארית, מעצם היותה כזו, מהווה רכיב מרכזי באופן שבו מבינים בני אדם את העולם ומקנים משמעות לחייהם בתוכו…"


להמשך קריאה

לזכרו של מלפורד ספירו שנפטר לאחרונה. יורם בילו, מבכירי האנתרופולוגים בישראל, כותב על קולוגה, חבר ואחד האנרתופולוגים שהשפיע על מחקריו

(הופיע לראשונה בניוזלטר הראשון של האגודה האנתרופולוגית​ הישראלית ומפורסם כאן בהסכמתו של בילו):​

http://ucsdnews.ucsd.edu/feature/melford_e._spiro_department_of_anthropology_founder_dies

"ב-18 באוקטובר נפטר בסן דייגו פרופסור מלפורד ספירו, מל בפי מכריו, מחשובי האנתרופולוגים האמריקאים במחצית השנייה של המאה העשרים וידיד אמת של האנתרופולוגיה הישראלית. ספירו נולד במיניאפוליס, קיבל חינוך יהודי ואף הכשיר עצמו לרבנות קונסרבטיבית, לפני שפנה לאנתרופולוגיה והשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת נורת'ווסטרן בהדרכת אלפרד הלוואל (Hallowell). הוא לימד במחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות שיקגו, קונטיקט, וושינגטון (סנט לואיס וסיאטל) וקליפורניה, סן-דייגו. את המחלקה האחרונה הקים ב- 1968 ובה הגיע לדרגת Presidential Professor. עבודות השדה שערך בישראל, בתאילנד, בבורמה ובמיקרונזיה הולידו למעלה מתריסר ספרים וזיכוהו במוניטין בינלאומיים. ספירו נמנה על מכונני תחום האנתרופולוגיה הפסיכולוגית ובעבודותיו חתר לאתר את המבנים הביו-פסיכולוגיים והכלל-תרבותיים שביסוד השונות התרבותית העצומה של המין האנושי. מתוך מגמה זו – שנשענה על  גישות פסיכואנליטיות ואתולוגיות – הוא הפך לבר פלוגתא מרכזי לגישות סטרוקטורליסטיות ופוסט-סטרוקטורליסטיות, פוסט-מודרניות ופמיניסטיות. ספירו הפגין את כישוריו האנליטיים במאבקים אינטלקטואליים

מבריקים כנגד אדמונד ליץ', קלוד לוי-שטראוס וקליפורד גירץ. מאמריו הפולמוסייםבמסגרת וויכוחים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של האנתרופולוגיה.

ספירו קנה לו שם גם בחקר הבודהיזם ובחקר הקיבוץ, אך תרומותיו העיקריות אינן אתנוגרפיות אלא תיאורטיות, בשאלות הגדולות אודות טבע האדם ומקום התרבות בעיצוב היצור האנושי. ההערכה העצומה לה זכה בעולם האקדמי הקנתה לו חברות הן באקדמיה הלאומית למדעים והן באקדמיה האמריקאית של האומניות והמדעים בארצות הברית. ספירו שלט בעברית, התעניין מאד בנעשה בישראל, וחקר את הקיבוץ לאורך קרוב ליובל שנים מאז עבודת השדה הראשונה שלו ב"קרית ידידים" היא בית-אלפא (1950-51). ספריו הראשונים על הקיבוץ Kibbutz: Venture in Utopia, ו- Children of the Kibbutz – הפכו לקלסיקה אנתרופולוגית. ספרים אלה, וכן הספר המאוחר יותר על נשים בקיבוץ, מדגימים יפה את תרומותיו למדעי החברה. ספירו ראה בקיבוץ השיתופי מעבדה חברתית לבחינת שאלות גדולות לגבי הטבע האנושי ומידת האלסטיות התרבותית שלו. מסקנותיו המחקריות לגבי השינויים במנגנוני סוציאליזציה, תפקידי המינים ותכונות אישיות בקיבוץ מהוות תרומה חשובה במחלוקות הגדולות שרווחו אז סביב תורשה-סביבה או טבע-תרבות. להתעניינותו של ספירו בקיבוץ היה צד אישי: אחיו הצעיר, אשל ספירו, היה ממייסדי קיבוץ השומר הצעיר סאסא. ספירו הרבה לבקר בישראל ובתקופות שונות התארח במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן-גוריון.

מעבר להישגיו המדעיים, ספירו היה אוהב אדם, איש חם, נדיב וסקרן, שהונחה על ידי יושרה ומצפן מוסרי חסרי פשרות. הוא יחסר מאד לאוהביו ומכריו".

יורם בילו הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ב-2013 .

עוד על בילו:

אנתרופוס (בחברת האדם) – יורם בילו – שושביני קדושים, מלך המשיח ואנתרופולוגיה פסיכולוגית.

פסיכולוג בלא נחת – לקראת פרישיתו של פרופ' יורם בילו – ראיון בפקפוק 12:

אנתרוטיוב (בחברת האדם) – הרצאות באנתרופולוגיה – חקר התרבות העממית בעידן הפוסטמודרני

אנתרוטיוב (בחברת האדם) – הרצאות באנתרופולוגיה – המשיח כרבי וירטואלי

 

נועה ונה* על מרגרט לוק ועל המרחב שבין גופים, חיים ומוות:

מרגרט לוק (Margaret Lock) היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מקגיל. היא נחשבת לאחת האנתרופולוגיות הרפואיות המרכזיות והפוריות ביותר. ברשימת פרסומיה עשרים ספרים שהיא כתבה או הייתה שותפה לעריכתם ויותר ממאתיים מאמרים בכתבי עת מדעיים.

במחקריה לוק מתמקדת בחקר אנתרופולוגי של הגוף. היא עוסקת בשאלות של בריאות וחולי, זקנה ומוות, ועורכת השוואות בין תרבויות. בעיקר, ביחס להשפעות החברתיות-כלכליות, תרבותיות ופוליטיות שיש לצמיחת ידע רפואי חדש על ההבנייה החברתית-תרבותית של תקופות מעבר בחיים, דוגמת, "גיל המעבר". מחקריה של לוק נחשבים לאמיצים ומאתגרים. היא זכתה להוקרה ולהערכה רבה על עבודתה ואף קיבלה בשנת 2007 פרס על הישגים אקדמיים יוצאי דופן (Career Achievement Award) מטעם האגודה לאנתרופולוגיה רפואית.

פריצת הדרך האקדמית המרכזית שלה התרחשה כאשר היא תבעה שידוד מערכות באנתרופולוגיה ביחס להבנת התופעה החברתית-תרבותית-ביולוגית של "גיל המעבר". בספרה, Encounters with Aging: Mythologies of Menopause in Japan and North ,America (1993) לוק טוענת, כי נוצר הבדל בין הגוף הנשי בצפון אמריקה וביפן בגלל הבדלים תרבותיים בצריכת מזון, אורח חיים, הרגלי פעילות גופנית ועוד. למשל, בעוד שרוב הנשים בצפון אמריקה דיווחו על גלי חום, נשים ביפן כלל לא חוו זאת. לוק טבעה בהמשך לכך את המושג "ביולוגיות מקומיות" בכדי לתאר את ההשפעה ההדדית של הביולוגיה והתרבות על חווית הגוף, שבתורה מעצבת שיחים אודות הגוף.

בהמשך לוק הפנתה את הזרקור לעבר חקר הגוף בנקודת מעבר אחרת בחיים – זו שבין החיים למוות. בספרה, Twice Dead: Organ Transplants and the Reinvention of Death(2002) לוק חוקרת כיצד ביו-טכנולוגיות חדישות טשטשו את ההבחנה שבין "חיים" לבין "מוות". כך, לוק מתחקה אחר התפתחות השיח בצפון אמריקה אודות הקטגוריה של "מוות מוחי". היא מאתרת את הדיונים סביב הקריטריון החדש להגדרת מוות, ואת הפיכתה של פרטיקת קצירת האיברים להשתלה לשגרתית בצפון אמריקה בשלושים השנים האחרונות. לוק משווה זאת ליפן, שם רק בשנת 1997 הפכה הגדרת "המוות המוחי" לחוקית. בעבודתה היא בוחנת את הסיבות התרבותיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והרפואיות שהביאו לנכונות להכיר ב"מוות מוחי" בצפון אמריקה, ולרתיעה מכך ביפן. בהמשך לכך היא גורסת שמוות אינו אירוע ביולוגי בלבד, והמרחב שבין חיים למוות למעשה הינו הבנייה היסטורית, משפטית, רפואית, פוליטית ותרבותית, שהינה נזילה ונתונה לויכוח.

בספרה העדכני ביותר The Alzheimer Conundrum: Entanglements of Dementia and Aging (2013), לוק פונה אל "שטח ההפקר הקיומי שגבולותיו הם המוות החברתי מכאן והמוות הביולוגי מכאן" (חזן, 2002)  – ההזדקנות בצל מחלת האלצהיימר. לוק, בטענה רדיקלית, גורסת, כי הסטטוס האונטולוגי של מחלת האלצהיימר הינו למעשה שאלה הנתונה לויכוח. היא צוללת אל מחשכי העמימות המאפיינת את מחלת האלצהיימר, הנחשבת למגפה העולמית של המאה ה-21, ומתארת את הכשלונות החוזרים ונישנים לפתח תרופה למחלה. לדידה, חוסר ההלימה שבין קיומה של פתולוגיה נוירולוגית במוח, לבין סימפטומים התנהגותיים של המחלה שאינם ברורים, מבהיר תהליכים חברתיים וביולוגיים המכוננים "זקנה טבעית" למול "מחלה נוירופתולוגית השונה לחלוטין מזקנה". לוק ממשיכה ומתארת את הכשלונות החוזרים ונישנים לפתח תרופה למחלה, ואת השינוי מניסיונות לרפא, לרפואה הפועלת לאיתור מוקדם של המחלה תוך הישענות על בדיקות סקר גנטיות וביולוגיה מולקולרית. לוק עורכת השוואה בין הפיתוח הרפואי בתחום זה בארה"ב, באירופה ובמדינות מרכז ודרום אמריקה (במיוחד קולומביה ואנטיגואה שמתאפיינות בריבוי מקרים של אלצהיימר מוקדם), ומזהה את השינוי הזה כרווי במחלוקות. היא טוענת שהחיפוש אחר מסמני האלצהיימר המוקדמים יוצר למעשה יחסים חדשים ובעייתיים בין גופים, זקנה, מחלה וסובייקטיביות.

בנוסף למחקריה העצמאיים פרסמה לוק מספר עבודות חשובות עם חוקרים מרכזיים נוספים בתחום. ביניהם, ננסי שפר-יוז, עימה טבעה את המושג "mindful body", וארתור קליימן עימו כתבה על "social suffering".

*נועה ונה היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. היא כותבת על האופנים בהם פרקטיקות חברתיות, משפטיות ורפואיות מכוננות ומאיינות את קיומם החברתי של קשישים וקשישות עם דמנציה מתקדמת המאושפזים במוסד גריאטרי או בבית חולים בערוב ימיהם. בין תחומי הענין שלה: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של זקנה ומוות, חקר מוסדות טוטאליים, סוציולוגיה של הסובייקט והעצמי, אנתרופולוגיה של אוכל וסוציולוגיה של המשפט.
 

טל שמור* על ג'יימס הולסטון ועל התפר האנתרופולוגי שבין העיר לאזרחות:

לקראת אליפות העולם בכדורגל שאירחה השנה ברזיל, המונים מהתושבים המקומיים הפגינו נגד קיומה ברחובות. הם נשאו שלטים כמו "פיפ"א לכי הביתה", ומחו כנגד הכספים הרבים שהושקעו באירוח הטורניר, הרבה מעבר להצהרות הממשלה, במקום בחינוך, תחבורה, בריאות ורווחה. הם הטילו ספק שהרווחים מהטורניר יחזרו לציבור וחשדו שיתחלקו במקום בין פוליטיקאים, אנשי עסקים וגורמי עניין שונים. המחאות נגד יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והשחיתות השלטונית, שהתחילו בערים שונות בברזיל עוד באוגוסט 2012, התעוררו שוב לקראת המונדיאל כשפֶּלֶה, שחקן הכדורגל הברזילאי האגדי, פנה אל העם מטעם הממשלה כדי להרגיע את האווירה הציבורית לקראת המשחקים.

בראיון טלפוני שנערך עם ג'יימס הולסטון ,(James Holston)  פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, סביב ההפגנות בברזיל ב-2013 ושפורסם בכתב העת האמריקאי The New Republic הוא ציין: "אנשים מהמעמד הבינוני בברזיל עשויים להגיד: 'ברזיל התעוררה', כאשר סימנים בקרב אנשים שהם במובהק יותר עניים מראים 'שהפריפריה אף פעם לא נרדמה'". הוא הוסיף: "ההפגנות בברזיל עוסקות באיכות החיים בעיר, ועם מה שניתן לכנות 'הזכות לעיר' והמימוש של אזרחות במרחב האורבני" . על פי הולסטון – שתחומי המחקר שלו כוללים את הממשק בין ערים ואזרחות, תיאוריה פוליטית, דמוקרטיה, תכנון וארכיטקטורה – הפריפריות מייצגות סוג אזרחות, אותה הוא מגדיר "אזרחות מרדנית". האזרחות המרדנית לא נקבעת על סמך קריטריונים של מדינת הלאום, אלא חותרת תחתיהם תוך עימות עם הממסד. זוהי אזרחות ה"צומחת מלמטה", בדיוק כמו באותן הפגנות בברזיל ומחאות דומות שהתפתחו בערים שונות בעולם בשנים האחרונות, בעידוד הרשתות החברתיות, כשהן מהוות כלי באמצעותו תושבים מתמרדים כנגד האפליה שלהם.

 מחקריו של הולסטון התבססו אמנם בעיקר על עבודת שדה שערך בשכונות עוני בברזיל, אבל מושג "האזרחות המרדנית" שהגה משמש חוקרים רבים ברחבי העולם כדי לתאר מאבק של תושבים הדורשים את זכותם לעיר ולבעלות על זכויות. המושג רלוונטי במיוחד לשולי הערים בהם קבוצות חברתיות חלשות נאבקות על משאבים מוגבלים. תנאים דומים התפתחו גם בעבודת השדה שערכתי בשכונת התקווה בין 2010 ל-2013, במהלכה (ועדיין) פעילים מדרום ת"א נאבקו כדי שהרשויות העירוניות והלאומיות יטפלו בהשפעה הקשה של ההגירה, בעיקר ממדינות סודאן ואריתריאה, על חייהם.

 אותם תושבים, מזרחים וותיקים מהמעמד הבינוני והנמוך משכונת התקווה וסביבתה, ניסו לקדם את עניינם בהפגנות וישיבות ברמה העירונית והלאומית. למרות שההפגנות שערכו אופיינו בכלי התקשורת כאלימות וגזעניות, בין היתר בגלל חיבוק הדוב של הימין הקיצוני, הן גם מאמץ של המקומיים לשנות את מציאות חייהם. הפעילים שלקחו חלק במאבק היו שונים בזהותם ובמניעיהם, אבל הם ניסו להתאחד סביב המצוקה המקומית שהשפיעה עליהם. מאחורי הקלעים של המאבק, הפעילים התלבטו לגבי המשכו וגילו אמפטיה כלפי קשיי המהגרים האפריקאים. עבודתו של הולסטון, חוקר חשוב בתיאוריה ובמחקר אורבני, אפשרה לי להתמקד, מצד אחד, ביצירתיות האנושית הטמונה במחאות של תושבי שכונת התקווה, וזאת מבלי לבטל את הקשר המובנה בין מעמד, גזע, אתניות ומגדר לבין סיכויי חיים בעיר.

 *טל שמור הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וזוכה מלגת תל-אביב-יפו לחקר חדשנות אורבנית ופיתוח עירוני לשנת 2013 על מחקרו:
href="http://www.tel-aviv.gov.il/TheCity/DocLib1/Whose%20Neighborhood%20is%20this.%20Methods%20of%20Integration%20into%20the%20Urban%20Space%20of%20Global%20Tel%20Aviv-%20abstract.pdf">'של מי השכונה הזו? נתיבי השתייכות למרחב העירוני של תל-אביב הגלובלית- אתנוגרפיה של שכונת התקווה', שנערך בהנחיית ד"ר עמליה סער ואת ממצאיו הוא כותב כעת.

 הרצאה של הולסון – על הזכות לעירוניות ואזרחות אורבנית – 
להרחבה ראו רשימת פרסומים (חלקית) של ג'יימס הולסון:

Holston, J. (1989). The Modernist City: An Anthropological Critique of Brasília. Chicago: University of Chicago Press.
 (1998). Spaces of insurgent citizenship. In L. Sandercock (Ed.), Making the invisible visible – A multicultural planning history (pp. 37-56). Berkely, Los Angeles, London: University of California Press.

(2008). Insurgent Citizenship: Disjunctions of Democracy and Modernity in Brazil. Princeton: Princeton University Press.

אורי דורצ'ין על יורם כרמלי והדגש האנתרופולוגי לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי:

"הנה נתון שאיננו מבוסס סטטיסטית אך נראה לי יותר מסביר: מרבית הסטודנטים הנרשמים ללימודי אנתרופולוגיה בתואר הראשון עושים זאת בשל הדימוי האקזוטי שעדיין נודע לתחום זה, ואילו מרבית הסטודנטים הנרשמים לתארים מתקדמים באנתרופולוגיה לא התכוונו לכך מלכתחילה אלא "התגלגלו" אליה בעקבות מפגש מקרי יותר או פחות עם אנתרופולוגים במוסדות השונים. גם אני התגלגלתי אל האנתרופולוגיה באופן כזה והאדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על בחירתי היה יורם כרמלי. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לכתוב על מפגש "גורלי" זה עם יורם מזווית אישית וללא יומרה להציג באופן מקיף את עבודתו (שהיא כמובן זמינה ומומלצת מאד לקריאה). 

סיכוייהם של סטודנטים מתחילים להיחשף לעבודתו של יורם קטנים יחסית, כך נדמה לי, וזאת משום שבניגוד למגמה הרווחת באנתרופולוגיה המקומית לעסוק בהיבטים שונים של החברה הישראלית עבודתו המז'ורית מתמקדת בקרקס נודד בבריטניה של שנות השבעים. כרמלי מראה כי הפרקטיקה של נדודים מהווה חלק מרכזי באופן שבו תופסים אנשי הקרקס את המשמעות של מוסד זה ואת החוויה שמציע לקהל. ואולם אין מדובר כאן במסורת במובן הפשוט. הקרקס אמנם נודד כי זה מה שקרקס עושה (וזה כאמור מה שעושה את הקרקס), אך הוא איננו בגדר חברת נוודים המתנהלת על פי דרכה לצד ובניגוד לסדר החברתי הסובב אותה. נהפוך הוא, הקרקס מקבל את מלוא משמעותו כאשר מבינים כיצד הוא מתפקד כחלק מהסדר המודרני וכיצד הוא משתלב ומאתגר את אורח החיים הבורגני. במובן ידוע קרקסים צמחו מתוך מסורת היריד וכמוהו מזמינים את הקהל לצפות בגופים אנושיים וחייתיים שפועילם (או מופעלים) באופן שמחזק ומטשטש בו-זמנית את ההבדלים ביניהם. מצד שני, מכיוון שחווית הקרקס מתבססת על משחק ולא על תצוגה הרי שהיא מאפשרת לבחון כיצד מתגבשות הבנות בדבר מהו תרבותי, אנושי ואמיתי. החל משנות התשעים עוסק כרמלי גם בקונטקסט הישראלי במחקרים שמתמקדים בהיבטים חברתיים שונים של תרבות הצריכה, ספורט וטכנולוגיות הפרייה (יחד עם רעייתו, פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי).

   אין ספק שההתמקדות של יורם באלמנטים של פרפורמנס, ובמיוחד בשאלת "האמת" הגלומה בהצגה, הם שלכדו את תשומת לבי אבל יותר מהחומר עצמו זוהי הגישה למחקר ששבתה את ליבי וסימנה את האנתרופולוגיה ככיוון מועדף. אי שם בשנת 1998 סיימתי תואר ראשון בחוג לחינוך בחיפה בידיעה שלא אמשיך בלימודי הייעוץ שאליהם הועדתי את עצמי. לקחתי לי אפוא פרק זמן לחשיבה מחודשת. את יורם כבר היכרתי מלימודיי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שהיה עבורי עד אז חוג משני במסגרת הדו-חוגית שבה למדתי, ונעניתי להצעתו לשמש לו עוזר מחקר. באותה עת בחן יורם אפשרות לחקור את מקומן ומשמעותן של חיות מחמד בחברה הקיבוצית על רקע השינויים שחלו בה. בתור קיבוצניק מצאתי את עצמי לא רק בעמדה של עוזר מחקר אלא גם של "יליד". בשבת אביבית הגיע יורם עם משפחתו לכפר החורש ויחד יצאנו לטיול-תצפית בשבילי הקיבוץ. לצד אינפורמציה שנתתי לו כבן המקום סיפק לי יורם, כבר במהלך טיולנו הראשון, כמה אבחנות אנתרופולוגיות של צופה מיומן. כך למשל, כאשר הגענו לשכונה חדשה שבנייתה הושלמה זמן קצר קודם לכן, הסב יורם את תשומת לבי לכך שבניגוד לשכונות הוותיקות חצרות הבתים אינן פונות עוד לחזית ואינן משותפות לכלל דיירי השכונה, ובכך יוצרות למעשה מרחבים תחומים המפרידים בין השכנים. בשלב שני שלח אותי יורם לנבור בארכיון הקיבוץ ולבדוק באילו שלבים בהיסטוריה ובאילו הקשרים עלה הנושא של חיות מחמד, בעיקר בעלות על כלבים, על סדר היום הציבורי.

   אינני רוצה להתעכב על תוצאותיו של מחקר קטן זה, למיטב ידיעתי הוא גם לא הבשיל לכלל פרסום. ואולם עבורי הייתה להתנסות זו כמו גם לקריאה במאמריו המוקדמים של יורם משמעות רבה, שכן הם הבהירו לי את המשקל שנודע לדברים שוליים לכאורה בתוך הסדר החברתי וחשוב מכך בחוויה של מי שחולקים את הסדר הזה. הייתה זו תובנה משחררת, שחרור שמשמעותו הייתה ברורה ומובנת לי באותה עת ממש, ואשר פתרה באחת את הדילמה בנוגע להמשך הדרך. בחירתי לעסוק במשמעויות של מוזיקה פופולארית, שגם היא הפכה בו ברגע לברורה מאליה, לא הייתה בגדר המשך כלל אלא חזרה לתחום העיקרי שהעסיק אותי מאז ומתמיד ושאותו זנחתי עת נרשמתי ללימודי חינוך בשאיפה לרכוש מקצוע "אמיתי". המבט האנתרופולוגי כפי שהתוודעתי אליו דרך העבודה של (ועם) יורם כרמלי הציע מסר פשוט: תרבות פופולארית, מעצם היותה כזו, מהווה רכיב מרכזי באופן שבו מבינים בני אדם את העולם ומקנים משמעות לחייהם בתוכו.

* דר' אורי דורצ'ין הוא בוגר החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, עוסק במשמעויות של יצירת מוזיקה פופולארית בישראל. ספרו "זמן אמת: היפ-הופ בישראל/היפ-הופ ישראלי" ראה אור בהוצאת רסלינג (2012). מאמרו האחרון:

 Conservative Innovators: Reviving Israeli Spirit through Black Music

יתפרסם בגליון הקרוב של Journal of Popular Music Studies.

כמה פרסומים של כרמלי:

Carmeli, S. Yoram. 1987.  Why does the ‘Jimmy Brown’s Circus’ Travel? : A Semiotic Approach to the Analysis of Circus Ecology, Poetics Today, 8(2), 219-244

Carmeli, S. Yoram. 1990. Performing the Real and Impossible in the British Travelling Circus, Semiotica, 80(3/4), 193-220

Carmeli, S. Yoram. 1992. From Curiosity to Prop – A Note on the Changing Cultural Significances of Dwarves’ Presentations in Britain, The Journal of Popular Culture, 26(1), 69-80.

Carmeli, S. Yoram. 2003. Lion on Display: Culture, Nature and Totality in a Circus Performance, Poetics Today, 24(1), 65 – 90.