"נעלת את הדלת ואתה בבית-הכיסא,
מכנסיך מופשלים, על ברכיך עיתון,
ושוב האמבטיה מזה והכיור הקטן מזה,
ואתה באמצע, והמעיים נותנים טון".[2]

כששאלתי את עצמי מה יכול להתאים לכתבת פתיחה המסמלת תחילת תקופה, ראשית כתיבה מתפרצת, מתיימרת ואולי גם קצת חדשנית, התלבטתי בין מספר רעיונות. הכתבות אותן ארצה לכתוב צריכות, לעניות דעתי, לכלול לפחות חלק נכבד מתחומי העניין שלי, מחוויות היומיום, בין אם המטבוליות, הגופניות, הלימודיות, החברתיות, המיניות ועוד כהנה וכהנה. פניתי לחפש תחומי דעת שכאלה ותרתי אחר הצגות תאטרון אחר סרטים וסדרות שכדאי להשלים. בסופו של התהליך נשמתי לרווחה והגעתי למסקנה כי אין ראוי יותר מאשר לחבר בין שני תחומי העניין שמלווים אותי מזה ארבע שנות לימוד: תיאטרון ואנתרופולוגיה.

המפגש הקרוב במסגרת לימודי התאטרון בתיכון, על הבמה ומחוצה לה, עם כתביו הרבים של חנוך לוין לא איחר לבוא והמשיך גם ללימודיי האקדמיים, עד כדי כך שמצאתי את עצמי קוראת את כתביו במרץ ואף מחפשת את הדמיון ביניהם לבין האנתרופולוגיה, עמה נפגשתי באקדמיה. אחת מנקודות הדמיון התגלתה לי דרך כתביה של האנתרופולוגית מרי דאגלס. נקודת החיבור בין השנים היא אותה נקודה אשר מעסיקה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי: עיסוק בשוליים, בשוליות, באחרות ובכל מה שנחשב לא מיינסטרימי. מכאן, שהנושא הראוי מכולם לפתוח עמו את הכתבה היה נראה לי העיסוק בהפרשות הגוף. עיסוק שכזה מזמן דיונים בטאבו, בערכים שחברות שונות  הופכות למקודשים או מציעות לדחוק לשוליים.

אני רק אניח את זה פה?

מרי דגלס (1921-2007), אחת האנתרופולוגיות המפורסמות והחלוצות, השתייכה לזרם הסטורקטורליסטי של האנתרופולוגיה האקולוגית. דאגלס ניסתה להציג ולתאר את חשיבותם של סמלים בקרב תרבויות מערביות, תוך שימוש בטקסטים כמו ספר ויקרא שהיוו כר לניתוח מהכורסא. אחד מספריה המוכרים ביותר, "טוהר וסכנה: ניתוח של המונחים זיהום וטאבו" (1966; 2004) השפיע רבות על התפתחותה של האנתרופולוגיה ואף נלמדים עד היום באוניברסיטאות בארץ ובעולם. מראשיתה, האנתרופולוגיה חיפשה להפנות את המבט אל נקודות שתחומים ותיקים יותר  כמו פסיכולוגיה לא הפנו, על מנת להצדיק את קיומה ולחדש בשדה המחקרי. הדיסציפלינה ניסתה להבין את דפוסי המחשבה ומניעי הפעולה של תרבויות שונות במציאות החברתית. התיאוריה המרכזית שליוותה את דגלס, כמו גם את קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג בן זמנה, התמקדה בחלוקות הבינאריות והמיונים המאפיינים תרבויות וחברות. את השפעות המחשבה הבינארית על דגלס ניתן למצוא בחיבורה אל ניתוח טקסטים דתיים. פרק א' הפותח את ספר בראשית דן במיון ובסידור שאלוהים עושה בעולם; הוא מבדיל בין חושך לאור, בין שמים לארץ, בין זכר לנקבה ועוד. המחשבה הממיינת הושפעה בנוסף מהתאוריה הדרוויניסטית, לפיה מינים וגם בני אותו מין נבדלים זה מזה. מכאן, שכדי להבדיל אותם אלה מאלה, בני האדם עושים תהליך של שיום (נתינת שמות) ושל חלוקה לקטגוריות.

חנוך לוין (1943-1999), אחד המחזאים, הפזמונאים, הבמאים והכותבים המוכרים והשנויים במחלוקת בישראל, נולד בעיר תל אביב ושאב ממנה השראה רבה בכתיבתו. לוין החל לכתוב בעת לימודיו האקדמיים את "דף האחוריים" לעיתון דורבן, וכבר אז החל שוחט פרות קדושות על ידי הצגתן על הבמה. המקרה המוכר ביותר הוא הקברט הסאטירי השלישי שלו (אחרי "את ואני והמלחמה הבאה", 1968, ו"קטשופ", 1969), אשר הוצג בתאטרון הקאמרי בשנת 1970 – "מלכת אמבטיה". מחזה זה התכתב עם אירועי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ועורר סערה ציבורית שהביאה להסרתו מן הבמה. לחברה בישראל של שנות ה-60 לקח זמן רב לקבל את חנוך לוין ולחבק אותו אל חיקה. כאשר הצגה זו עלתה בתאטרון הקאמרי בתל אביב בבימויו של דוד לוין, היא ניפצה פרות קדושות לחברה בישראל והתנגחה עם התנהלות צה"ל במלחמת ההתשה ועם המשפחות השכולות.

בעזרת עבודותיו השונות של חנוך לוין, וספציפית המחזה מלכת אמבטיה, ניתן לאתגר את עבודתה של דגלס ולנסות להבין מה קורה לתרבות, ולקבוצות מסוימות בתוכה, שנפגעות מעיסוק בנושאים כואבים.  דגלס כותבת:

 "טומאה אף פעם אינה אירוע מבודד. היא אינה יכולה להתרחש אלא לאור סידור שיטתי של מושגים. לפיכך כל פרשנות חלקית לחוקי זיהום של תרבות אחרת נידונה מראש לכישלון. שהרי הדרך היחידה להבין את ההיגיון של מושגי זיהום היא מתוך התייחסות למבנה חשיבה כולל, שהיחסים בין אבני היסוד שלו, גבולותיו, תחומיו ומתחמיו הפנימיים מוגדרים על ידי טקסי הפרדה".[3]

מציטוט זה, ניתן להבחין בכך שדגלס ניסתה להסביר את מה שעומד מאחורי החשיבה האנושית, שתוארה על ידה כממיינת. לדידה, טומאה וקדושה הם עוד צמד בינארי שהחשיבה האנושית מנסה להסביר לעצמה על מנת להתנהל בעולם. היא מוסיפה כי בני האדם לא מתבלבלים בין טומאה לקדושה בתרבותם ובין מה שהם מייצגים (ניקיון, היגיינה וכדומה), כיוון שהם נקשרים אצלם לפעולה כמעט טבעית, כמו שאין הם מתבלבלים בין רעב לשובע.[4]

עם זאת, דגלס מתעלמת בעבודתה משתי נקודות חשובות: שאלת ההקשר והשפעות שיכולות להיות לעיסוק בהפרשות גוף. בהקשרים מסוימים יכולות תרבויות או יחידים להיפגע מהעיסוק בהפרשות הגוף, נקודה שיכולה להעיד על ההשפעה שיש לעיסוק בתמה זו. לוין עסק במקרה הספציפי, הישראלי, והעלה ביקורת על התנהלות הצבא, הממשלה והאזרחים/ות. זאת על ידי שימוש בביטויים שנחשבו לבוטים ופרצו גבולות של שפת דיבור מקובלת על הבמה. כך, לאחר הורדת הצגת "מלכת אמבטיה" מהבמה, הוסיף לוין את המונולוג המפורסם: "כך הכרתי את בעלי", לקברט:

"אף מלה בהצגה הזאת איננה אמת. כי החיים שלנו כאן, בארץ הזאת, הם לא קאקא ופיפי כפי שניסו להראות לי על הבמה. אני חושבת שצריך באמת להיות עיוור או מנוול כדי להפוך את כל היקר לנו לקאקא ופיפי. אפשר להבין שיש לאיזה מחזאי אוֹבְּסֶסיה, נחוץ לו לשחק בקאקא ופיפי; בבקשה, איש לא מפריע לו לעשות את זה בבית. אני, כקהל, לא מוכנה לבוא לתיאטרון המוחזק בכַספי ולמצוא את הבמה טובעת בקאקא ופיפי."[5]

גם באמצעות ניתוח קטע זה, ניתן להרחיב כמה מטענותיה של דגלס על טומאה וקדושה. למשל, באמצעות הבחירה להגיב בגוף הטקסט לאירועים האקטואליים שהתרחשו כנגדו באותו הזמן ואף על ידי הלעג לעצמו כמחזאי בעל אובססיה להתעסק בדברים המגעילים בחברה, לוין מדגים את ביקורתה של דגלס על המחקר אודות הדת. דגלס מציעה שלפני שמנסים להבין את דתו של האחר, יש להבין קודם כל את הדת שלנו.[6] ובהמשך לכך  בוחר לוין למקד את המבט על ישראל. הוא בוחר במודע להתנגח עם הקהל, להוציא לפועל את מה שדגלס רק מסמנת בכתביה באופן תאורטי. נדמה כי לוין התנגד לגישה מחקרית תיאורטית ולאימרה "אני רק אניח את זה פה". במילים אחרות, ניתן לומר שלוין לקח את החברה בישראל, את תרבותו שלו כמקרה בוחן, בהמשך להצעתה של דגלס, ונגע בנקודות הכואבות שלה ואף כאב אותן בעצמו.

השחקנית תיקי דיין ששיחקה ב-"מלכת אמבטיה", סיפרה בראיון: "לוין כאב את כל מה שקרה באותה התקופה [מלחמת ההתשה] והוא בעצם מבקש לנער את החברה הישראלית שהייתה באופוריה. הוא ראה שעושים מסחור של השכול וכנגד זה יצא בזעקת כאב."[7]

קהל נוסף שנפגע, היה הממשלה: שר הביטחון דאז, משה דיין, אמר בראיון לרדיו ששוקלט לעיתון מעריב על ההצגה כי: "זה איזה משהו בין בין בית-שימוש ואמבטיה והם נהנים לחיות בסרחון הזה של בית השימוש […] אבל זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם; שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו."[8]

דבריו הקשים של דיין הובילו אותי חזרה אל הניסיון להבין את מקור הכאב. השלכת החפצים על הבמה כמו גם מה שמפורש על ידי שר הביטחון דאז כניסיון לפגוע במדיניות של צה"ל ובמשפחות השכולות הוא מה שזכה לתגובה נסערת. תיקי דיין הרחיבה בנושא: "באחת ההצגות הגיעה קבוצה של הורים שכולים לצפות בהצגה ולהביע את מחאתם. ישראל גוריון היה צריך לשיר את הקטע "אבי היקר", קטע קשה מאוד לכל הדעות, ישראל פחד לשיר ויוסי גרבר עמד לצידו של ישראל וזה שאב ממנו קצת אומץ. ממש היה חבל לראות איך נפגעו משפחות השכול הללו, אבל זו לא הייתה כוונתו של חנוך לוין, הוא לא רצה לפגוע בהם, הוא רק תקף את המילים, המליצות הגבות שננקטו כדי לתאר את הקורבנות, אני כבחורה צעירה לא ידעתי איך להתמודד עם העוצמות האלו של הכאב, אבל איכשהו, המשכתי."[9]

מבט על דבריה המורכבים של דיין, הובילו אותי לתובנה כי עיסוק בהפרשות גוף בהקשרים מסוימים יכולים לפגוע באוכלוסיות שונות, כשכל אחת מהן מפרשת את המונח כאב ואת הרגש שעומד מאחוריו מנקודת המבט שלה. הדבר מצביע על היכולת ההרסנית שיש לעיסוק בהפרשות גוף ובמונחי טומאה וזוהמה, אם כי חשוב לזכור שביקורת קשה ככל שתהיה, הבינו עוד בתקופתו של לוין כי "היא דבר לגיטימי במשטר דמוקראטי."[10]

הפתחים העליזים של הגוף, חצי מטר מתחת לפרצוף

מסקנתי המרכזית מדיון זה שעסק בכותב – מחזאי, ובכותבת – אנתרופולוגית, שהם כה דומים ברעיונותיהם וכה שונים בתרבותם ובתחום הידע שלהם, היא ששניהם מציעים לגעת בפרות קדושות, לנפץ ולחקור אותן ולא להפסיק לערער עליהן. המפגש בין לוין לדגלס מאפשר לנו לבחון כיצד התיאטרון מרחיב את התיאוריה הסוציולוגית, משתמש בה כדי לעמת את החברה עם הנחות היסוד והחלוקות הבינאריות המעצבות אותה.

כשחשבתי מה יהיה ראוי לכתוב בכתבה ראשונה, הבנתי שמה שעניין אותי לכתוב עליו הוא על מה נתפס כמושא כתיבה ראוי, על התגובות השונות שמושאי כתיבה שונים מעוררים, בניסיון לערער על הערכים שלי או על הנורמות המקובלות, ולהשוות את מילותיי לאלו של קודמיי, כדוגמת לוין ודגלס. בהשראתם, אקווה לעשות כן בכתבות ההמשך ולבחון את עצמי בעזרת הקוראים והקוראות, בעודי נעה הלוך ושוב בין הגישה התאורטית-מכלילה הדגלסיאנית לבין הגישה האמנותית-פרטיקולרית הלויניאנית. מי יודע/ת? אולי עוד אופתע.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ולומדת לתעודת הוראה בתאטרון במכללה לחינוך על שם  דוד ילין. בוגרת תואר ראשון בלימודי התאטרון וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה. מקימת "תאטרון הבקתה", חוג תיאטרון לילדים במנהל הקהילתי בגבעה הצרפתית.

מקורות:
דגלס, מרי. 1966.  טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו. תל אביב: רסלינג.
הרצוג, חנה. 2000. "כל שנה יכולה להיחשב כשנה הראשונה": הסדרי זמן וזהות בוויכוח על שנות החמישים". תאוריה וביקורת (17): 209- 216.
כהן, הלל. 2013. תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי. ירושלים: כתר.
לוין חנוך. מערכונים ופזמונים 1: מה אכפת לציפור. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999.
לוין, חנוך. מחזות 7: ההולכים בחושך ואחרים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999.
יורשי חנוך לוין. חנוך לוין אוחזר בתאריך 05/02/2016< http://www.hanochlevin.com/atveani/p29 >
[1] חנוך לוין, 1991, "חייב להיענש", בתוך: מחזות 7: ההולכים בחושך ואחרים, אוחזר בתאריך: 07/02/16 < http://www.hanochlevin.com/plays07-4/p175 >
[2] חנוך לוין, 1968, "את ואני והמלחמה הבאה: ביקור במקומות הקדושים אחרי מלחמה",  בתוך מה אכפת לציפור: מערכונים ופזמונים 1, אוחזר בתאריך 07/02/16 < http://www.hanochlevin.com/atveani/p29 >
[3] דגלס, 1966, עמ' 67.
[4] דגלס, 1966, 35.
[5] חנוך לוין, 1969, "מלכת אמבטיה: כך הכרתי את בעלי", בתוך מה אכפת לציפור: מערכונים ופזמונים 1, אוחזר בתאריך 07/02/16 < http://www.hanochlevin.com/sketches1-03/p61 >
[6]  דגלס, 1966, 53
[7] גלית בנט, 1998, מלכת אמבטיה: ראיון עם השחקנית תיקי דיין, תאטרון הקאמרי, הראיון התקיים במסגרת קורס שיטות מחקר של האירוע התאטרוני.
[8] —-, 17.05.1970, "דיין על מלכת "אמבטיה", מעריב.
[9] שם.
[10] סטפאן גלברט, 08.05.1970. "סערה ב"אמבטיה", על המשמר.