אני ישראלי יהודי, שירתתי בצה"ל 3 שנים פלוס שנת קבע, נולדתי וגדלתי בירושלים, הורי הם מרכז ימין. כששואלים אותי בחו"ל על הסכסוך בארץ אני בדרך כלל עונה – "אני לא אובייקטיבי, יש לי אג'נדה". בשלב זה אני בטוח שגם לכם יש כבר דעה, וזה לא משנה מה שאגיד או לא, אתם מכירים כבר את כל העובדות. מה שנותר לי זה לקוות שעד סוף הכתבה אתם תופתעו, הרי אנחנו דיי ממהרים לקפוץ למסקנות.

אחרי ארבע שנים שהסתובבתי בעולם ודיברתי עם מאות ואולי אלפי אנשים, אני יודע שכשאני אומר שאני ישראלי-יהודי זה יכול להביא שתי תגובות, אחת מביעה תמיכה והשנייה מביעה כעס. במקרה הראשון, מה שנותר לי לעשות בדרך כלל זה לחכות שההתלהבות תרגע והמקומי יפסיק להפגין את כל הידע הפוליטי שלו. במקרה השני צריך גם לחכות עד שההאשמות והכעס הופכים לשיח פוליטי נוקב. ההנחה הרווחת בקרב זרים אשר נסמכים לרב על מקור מידע יחיד, היא שכל היהודים בישראל הם קדושים שוחרי שלום וכל הערבים הם טרוריסטים או לחילופין שכל הערבים הם צדיקים מעונים ומדוכאים בכוח הזרוע וכל היהודים הם כובשים אכזריים וגזענים.

הרבה יותר קל להכניס אתכם לעניין דרך הנושא הרגיש הזה מאשר להתחיל לדבר על תודעה כוזבת. ובכל זאת, תשובתי למקומי הנרגש היא: "לך תקרא את העובדות האובייקטיביות היכן שאפשר (אם אפשר) למצוא אותן, תלמד היסטוריה כפי שהיא מסופרת על ידי כל אחד מהצדדים. וגם תאזין, תצפה, תקרא ותגלוש באמצעי התקשורת אשר מסוקרים על ידי שני הצדדים. ואם זה ממש בוער בך, אז תסייר בשני הצדדים ורק אחרי שאתה מכיר את שתי העמדות, תגבש לעצמך דעה". אני רוצה להאמין שזה המעשה הכי חכם שיכולתי להמליץ עליו, "תתעניין באינפורמציה משני צדדי הסכסוך".

בחודשים האחרונים המודעות שלי למה שנראה לכולנו כברור מאליו – אופייה של התקשורת להטות את שירותה לציבור על פי אינטרסים של בעלי ההון, הסטטוס והכוח, התחזקה יותר, וכעת אני מבין כמה גדולה ההשפעה של התקשורת על חיינו ועל תפיסתנו את המציאות. האירוע שהוביל להתחזקות הזאת היא הצפיה בסרט shadows of liberty.[1] הסרט מציג את השתלטות תאגידי הענק בארה"ב על חברות תקשורת; דילים של אינטרסים כלכליים אשר מונעים פרסומן של כתבות תחקיר כאלו ואחרות; והקשר שבין תקשורת וזכויות אדם לבין הון, שלטון וצדק.

הצפייה בסרט הזכירה לי הרצאה ששמעתי בעבר מפי הכתבת סיוון רהב-מאיר על חשיבותה של התקשורת ככלי אשר מביא לציבור את המתרחש סביבו. במילים אחרות, התקשורת היא העיניים של העם. עיתונים, ערוצי חדשות ואתרי אינטרנט מחזיקים צוותים של כתבים וחוקרים אשר עוסקים בתחומים שונים. הם אוספים מידע, יוצרים קשרים ומשיגים מקורות שונים במטרה לחשוף מידע אשר לאזרחים מן השורה אין את הזמן או היכולת לבדוק, ולכן מה שהתקשורת בוחרת להציג זה מה שאנחנו נדע.

אחד המשפטים הבולטים בסרט הוא "האינפורמציה משחררת אותנו". כשיש לנו מודעות לנושא מסוים אנחנו יכולים לפעול בהתאם לערכים שלנו ובהתאם למה שנראה לנו נכון. ומה לגביי הרגש? אנחנו רוצים להאמין שהרגש הוא הדבר הכי אישי ופרטי שיש לנו, ובעקבות אמונה זו אנחנו גם נותנים לו, ביודעין או שלא, משקל רב בתהליך קבלת ההחלטות שלנו ובאופי הפרשנות שניתנת למידע אליו אנו נחשפים. העניין הוא שגם הרגש שלנו יכול להיות מנוהל על ידי אמצעי התקשורת. שימוש בניסוחים שונים, תמונות, ואפילו מנגינת רקע בזמן שידור כתבה גורמת לנו לחוש סולידריות, רוח קרב, מתח, פחד ורגשות אחרים. לכן, מגוון רחב של ערוצי תקשורת חשוב מאוד על מנת לשמר את היכולת שלנו להפעלת שיקול דעת עצמאי, שכן כל ערוץ מסקר נושאים דומים ושונים לפי נקודת מבט וגישה חברתית ופוליטית שונה. מצב של ריבוי ערוצים הוא מצב אידאלי, אך מה קורה כאשר גופים בעלי הון מקיימים הסכמים כאלה ואחרים עם חברות תקשורת שונות?

דוגמה למקרה כזה מוצגת בסרט לגבי כתבה שנעשתה בידי הכתבת חוקרת, רוברטה בסקין מחדשות CBS, אשר סיקרה את ניצול העובדים במזרח אסיה על ידי חברת נייקי בשנות ה-90. הכתבה נגנזה בזמנו על ידי הערוץ בשל הסכם חסות לאולימפיאדת החורף באותה העת עם החברה. מי עמד מאחורי גניזת הכתבה? מדוע? לא קשה לנחש. אין צורך להרחיק למדינות אחרות לשם מתן דוגמאות הממחישות את חשיבותה של התקשורת החופשית: הפרשה סביב סגירת ערוץ 10 בסוף שנת 2014 – בה לראש הממשלה, אשר מתפקד  גם שר התקשורת, הייתה היכולת למנוע את סגירת הערוץ. אכן, הערוץ לא נסגר בסופו של דבר, אך האיום היה ממשי. סגירת הערוץ, אם הייתה הופכת לעובדה, הייתה מהווה מכה חזקה לדמוקרטיה בישראל. חישבו על המונופול תקשורתי שהיה נוצר אילו ערוץ 22 היה ערוץ המסחרי היחיד והמרכזי שמשדר חדשות – משמעות הדבר הייתה פגיעה ממשית בפלורליזם.

רשימת 70 האנשים העשירים בישראל שהתפרסמה בדה-מרקר באמצע 2014 מראה שלפחות עשרה מהעשירים הם מחזיקי השליטה באמצעי התקשורת ובעיקר בערוץ 2 – ביניהם שמות כמו יצחק תשובה (ערוץ 2 – קשת), עידן עופר, משפחת שטראוס, משפחת ורטהיים, לאוניד נבזלין (הארץ), וכמובן נוני מוזס (ידיעות). קריסת מערכות תקשורתיות אחרות מעידה על מצבה העגום של העיתונות בישראל והשתלטות בעלי ההון הגדולים והתאגידים על דעת הקהל: צמצומים במערכת העיתון גלובס; אתר החדשות העין השביעית אשר מצוי בקשיים כלכליים; וכן, התופעה שבה פרסומות לעיתים מופיעות בעיתונים או באתרים כאילו היו כתבה של המערכת.

 

דוגמה בולטת נוספת של שליטה תקשורתית מרוכזת היא עיתון 'ישראל היום', אשר ממומן על ידי המיליארדר שלדון אדלסון. אדלסון הוא חובב ישראל ונחשב למקורב לרה"מ – על פי פרסומים שונים, אדלסון אף מימן נתח גדול ממסע הבחירות של נתניהו. כיום אדלסון ממשיך להשפיע על דעת הציבור באמצעות העיתון, על ידי אופן הכתיבה בו ובחירת הנושאים שבהם המערכת מתמקדת. יחד עם זאת, עולה השאלה עד כמה ראוי קיומו של קשר זה בין התקשורת לבין גורמים פוליטיים שאותה היא (התקשורת) אמורה לבקר?

אדגיש כי אין לי טענות לגבי פובלציזם או אג'נדה שאדם בוחר להציג, אבל מה קורה כאשר השליטה שלו אינה מתרכזת רק בעיתון אחד אלא בשלושה גורמי תקשורת נפרדים לכאורה – ישראל היום, nrg ומקור ראשון? כיצד אפשר לגבש דעה אמתית כאשר כל מה שמוצג בפנייך מבטא גוון אחד של המתרחש, או שלחילופין, בכלל לא עולה לתודעה הציבורית? ומה לגבי רפלקסיביות, או בגרסתו העיתונאית, גילוי נאות? האם אנחנו באמת יודעים מי מחזיק בכל גוף תקשורתי ומה הרקע שלו? מהם האינטרסים הכלכליים שלו ומה הוא מעדיף לקדם? קחו למשל את יצחק תשובה, ערוץ 2, ומתווה הגז – האם השידורים מציגים לנו עובדות טהורות על המתרחש או שהם מציגים את מה שמשרת את הבעלים?

כאשר התקשורת מציגה ידיעה מסוימת חשוב לשאול מי עומד מאחורי הידיעה, כיוון שלא אחת קורה שמערכת עיתון אשר מזוהה עם גורם מסוים תציג לנו חצאי אמיתות, או במקרה הטוב תציג "אמת" שלמה, אך עם נטייה להמעיט בחשיבותן של נקודות שליליות אשר פוגעות באינטרס או באג'נדה שבה תומך הגורם המממן, ומנגד להרחיב בדברים אשר משרתים אינטרסים אחרים. מיקום כתבה בעמוד השער או בשוליים וזמן אויר במסך גם הם דרכים נפוצות להגדלת או הפחתת חשיפה לנושא מסוים.

סגירת אתרי חדשות קטנים וקניית הגדולים על ידי תאגידים וגופים אחרים מגדילה את הריכוזיות ומנכסת את הידע שהציבור נחשף אליו. מה מרקס היה אומר על כך? יתכן שבהתאם להגותו, הוא היה סבור כי  באופן זה דואג בעל האמצעים להפיץ את האידאולוגיה שלו, היא מבנה-העל, ומעמיקה את התודעה הכוזבת שבה אנו חיים, כך שהציבור ממשיך להתעסק בטפל ולא בעיקר. ואם לחבר את זה לנושא המדיני שאיתו פתחתי, אז המשך הסכסוך משרת את צרכיהם של בעלי האמצעים בכך שהוא מונע מהפכות כלכליות חברתיות – ראו לדוגמה את מחאת הקיץ הגדולה שנגמרה בעקבות התחממות המצב הביטחוני בגבול הדרום. חשוב להוסיף, שאי אפשר להפסיק את הפצת האידאולוגיה הכוזבת רק בצד אחד של החברה\הציבור\הסכסוך – אנשים בעלי כוח ואינטרסים נמצאים גם בעברו השני של הגבול ויוצרים הסטה מכוונת כדי לקדם את עצמם ואת צרכיהם הפוליטיים והכלכליים. במילים אחרות – פועלי כל העולם, התאחדו!

תמיד יהיו ניגודים, ציבורי – פרטי, שמאל – ימין, זירה של קונפליקטים. עלינו להיות חכמים, לבדוק מי כותב מה ומדוע? איך כותב ואיפה נכתב? ומה אולי צריך היה להיכתב ולא נכתב?  פשוט להצליב מידע. נכון שאפשר ונוח לבחור מדיה אחת שמתאימה לגישה הכללית שלי, אבל דברים משתנים כשנחשפים למשהו חדש. אם בעלי האמצעים תמיד בודקים, משווים, מתייעצים ומנצלים את המשאבים העומדים לרשותם על מנת להפיק את המיטב, אז למה שאנחנו לא נעשה את המינימום ונפקח את העיניים, נפעיל יותר שיקול דעת ולא ניקח את כל מה שאומרים לנו כמובן מאליו?

אלי צמח מתכנן לכבוש את העולם, וגם תלמיד שנה א' לתואר בוגר בחוגים אנתרופולוגיה-סוציולוגיה ולימודים לטיניים.

[1] צפיה ישירה באתר shadowsofliberty.org/.