בני שבט "מיטנדוטס", המשתייכים לקלאן מרושת ומפותל ששמו "הטיסרבינואה תירביעה", הם שבט נדיר הידוע במבטם המזוגג, דתיותם האבסולוטית ובדפוסי התנהגות דיכוטומיים וקיצוניים, הכוללים מזג קוטבי המשלב פרצי צחוק וכעס רוטן ללא הכר. מצאתי כי בני השבט הם יצורים חברתיים ביותר בעלי מערכת חברתית מסועפת, המחולקת למספר קלאנים מרובה אשר לעיתים מתלכדים זה בזה ויוצרים מערכת מורכבת של שיתופי פעולה. אולם, על אף היותם חברותיים במיוחד למראית עין, מצאתי כי חלקם נוטים להתנתק בפתאומיות מקבוצותיהם ולהתבודד, זועמים על כל הפרעה, כחלק מאופיים הקוטבי. דפוס זה מכונה על ידם "למידה" והוא מגיע בפתאומיות. טרם הגעתי לאבחנה אחר החוקיות של דפוסים פראיים אלו הנראים בלתי נשלטים, כמעיין טרנס אליו מגיע הפרט המבודד במהלך ניסיונו המאומץ לתפקד לפי כללי הסדר החברתי של בני השבט, ללא ראציונאל הגיוני העומד מאחורי מעשיו.

שבט זה ידוע בדפוסי קדושה אבסולוטים, ביזארים ואינדיבידואלים המתקיימים דרך מערכת קידוש טוטם פרטני. הטוטם בגודלו קטן למדי אך אין בגודלו כדי להטעות על אופיים הדתי של בני השבט. שכן פעולת הקדושה של הטוטם היא אינטנסיבית ביותר ויכולה ללמד על דתיותה הפאנטית של חברה כה לא מפותחת מזן זה. הואיל ובני השבט נוטים לקדשו במרבית זמנם, ואלו נמשכים במשך רוב שעות היום לפי חלוקה אותה עדיין לא פיצחתי. כאשר חלק לא מבוטל מן הטקס כלול בבהייה אינטנסיבית ועמוקה בו, ובמהלך תצפיותיי מצאתי כי הוא נישא צמוד לגופם בכל זמן.

הטוטם, מאמינים הילידים, מהווה כמעיין בבואת רוחם של פרטי השבט והם מעניקים לו זה כוח עליון ופועלים באדיקות בהתאם למרותו. בלעדיו, לטענתם, לא יוכלו להתמודד עם עולמם הכאוטי וחסר המעצורים. יתרה מזאת, דפוסי קידוש הטוטם האדוקים ביותר מקבלים ביטוי דרך מעטפות צבעוניות בשלל צורות וצבעים ואף בדמות בעלי חיים אותם רואים בני השבט כבבואתם הסגולית. מאחורי ביטוי וויזואלי זה עומדת כמובן מערכת היררכית מרובדת והבעת סטטוס חברתי. כאשר ביקשתי לשאול את בני השבט בנושא זה, אלו טענו כי אין בפעולה זו מלבד אקט אימפולסיבי של ביטוי אינדיבידואלי. אך כמובן שאין לייחס חשיבות לתשובות מתחמקות אלו, הרי בני השבט לא יצליחו להסתיר מעיני את הכוח ההיררכי שחברתם מושתת על פיו.

על מנת שיוכלו עמיתי לשוב ולערוך את המחקר ולאמת את ממצאי אציין כי קיים מתחם מיוחד וקטן בו ניתן לצפות במספר בני שבט זה מקרוב בעודם תשושים, כנועים ולא מסוכנים. תוכלו לשוב לשם ולצפות בהם כמה שתרצו בתוך חלל גדול יותר המקדש את דפוסי ה"למידה" הקיצוניים של בני המיטנדוטס. מקום קטן זה מופרד ונמצא בצידו המרוחק, כאילו היה חבוי, מוצנע לבל יטעו כי אלו הם ערכי הקלאן. מקום זה נתפס מקודש אך רווי סכנה: מצב לימינאלי? ללא ספק. למקום נחלת כבוד רבה בין בני השבט, אך יחד עם זאת, שופע יראה. מעטים זוכים לקחת בו חלק.

שקט,
אותו מחסום שקוף, מוחלט, מפריד ביני לבני השבט. אני חשה בטוחה ומוגנת במרחב המכונה על ידם "קומה 3" בשמו המגוחך, המבליט פונטיקה פרימיטיבית, "אתנחתא". והם, בני המיטנדוטס נמצאים שם, בחדר קטן, שכובים בדממה על משטחים רכים, צבעוניים ועגולים בעלי שם מגוחך, בחושך. גדולים כקטנים, גברים ונשים, חשופים המיטנדוטס לכל סכנה.
קומיוניטס? אני רושמת, בהחלט.
אני כולי צפייה, מה עתיד להתרחש?
שקט…

כולם מזילים ריר.

הארה.
מקור הסכנה, מקור כל המתח והיראה מתברר. זהו המקום היחיד בו אסור על בני שבט המיטנדוטס "ללמוד", מניחים את הטוטם הקדוש ואינם מצופים לקדשו.

איזה שבט פרימיטיבי.

========================
טקסט זה נכתב בשנתי הראשונה באוניברסיטה כמחווה לטקסט המוכר של האנתרופולוג האמריקאי הוראס מיינר "פולחן הגוף של ה"יאקירמא"". הרי ברגעים הראשונים באוניברסיטה הכל זר ומבול הטקסטים עליהם למדתי היה כמעיין עולם חדש מופלא אשר גרם לי להביט מחדש על כל היבטי החיים, בעיקר על הספרייה, כאשר דידיתי מבולבלת מן היסוד מדברים פונדמנטליים כגון איך לעזאזל מדפיסים או למה יש אנשים שהולכים לישון בתוך הספרייה בתוך חדר שקוף מרצונם החופשי.

מוקדש לכל הסטודנטים.יות באשר הם.ן. ובעיקר לאנתרופולוג\ית הקטן\ה שחבוי\ה בכל אחת ואחד מחברותי וחברי למחלקה. שלעולם לא נראה עוד את החיים כפי שהיו טרם נכנסנו לכתלי האוניברסיטה, ושתהייה זו חוויה שתמשיך ללוות ולעורר את סקרנותנו לאן שלא נלך.

מיטל וינסטוב היא סטודנטית שנה ג' לתואר בוגר בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לתיאטרון.