עם היוודע דבר מותו של מייק, ביקש פרופ' גד יאיר מפרופ' חיים אדלר, שהיה המורה של מייק ומי שגילה אותו, ומד"ר ריטה סבר, שהייתה תלמידתו, לכתוב כמה מילים לזכרו. על הדברים שלמטה מוסיף פרופ' יאיר כי אחת התרומות המעניינות של פרופ' ענבר למחקר הייתה על "הגיל השברירי" – גיל 6 עד 11, שבו ההצטלבות בין היסטוריה לביוגרפיה עשויה להיות משברית יותר ממה שחווים צעירים או מבוגרים יותר; באופן ספציפי, מצבי הגירה עשויים להיות קשים במיוחד בטווח גיל זה. יהא זכרו ברוך.

מייק ענבר זכרונו לברכה – פרופ' חיים אדלר

מייק הגיע ארצה באמצע שנות החמישים כחבר הנבחרת הצרפתית של שחמט לנוער. לאחר כשבועיים בארץ הוא החליט להישאר פה וכתב להוריו שהוא ממליץ שהם יבואו בעקבותיו.

אני לימדתי בסוף שנות החמישים או בראשית שנות השישים בשלוחה של הפקולטה למדעי החברה בתל אביב (לימים, אוניברסיטת תל אביב). למיטב זכרוני לימדתי מבוא לסוציולוגיה (או מבוא לסוציולוגיה חינוכית). היו שם לפחות 150 סטודנטים. במבחן הראשון (או בתרגיל הראשון) שהם הגישו לי בלט סטודנט אחד באופן מובהק ומרשים, הן בידיעות, הן בכושר הביטוי, הן בעומק המחשבה והן בהשכלה כללית – מייק ענבר.

באותה עת נתבקשתי לכהן כיושב ראש ועדה ציבורית לשאלת הנוער בשכונת מורשה בירושלים (שכונה ששמה יצא לשמצה כ"שכונה עבריינית"). הסכמתי בתנאי שמחקר שיטתי ילווה את עבודת הוועדה והדבר התקבל. על רקע זה פניתי אל מייק ושאלתיו מה דעתו על השתתפות במחקר המוצע, ופירושו בשלב ההתחלתי הזה ראיון מדגם של בני הנוער וניתוח שיטתי של ראיונות אלה. מייק הסכים בו במקום, על אף העובדה שהשכר שיכולתי להציע לו היה זעום (שכר סטודנטים), והוא לעומת זאת היה בעת ההיא מנהל מחלקה באחד הסניפים של בנק לאומי לישראל בתל אביב. במסגרת פרויקט מחקרי זה ראיין מייק כרבע מאוכלוסיית בני הנוער בשכונה וגילה שאף לא אחד מבניהם התקבל ללימודים באחד מבתי הספר התיכונים בעיר. עם סיום הראיונות וקידוד החומר למד מייק בהדרכה מועטה שיטות עיבוד מקובלות בעת ההיא והכין טיוטה ראשונה של דו"ח המחקר. במקביל, נרשם כמובן ללימודי סוציולוגיה וסיים את התואר באמצע שנות השישים. הוא היה תלמיד מעולה והמורים הבכירים בחוג היו ערים לסגולותיו המיוחדות. פרופסור אייזנשטדט המנוח קישר אתמייק עם פרופסור ג'יימס קולמן ובשנת 1966 למיטב זכרוני, מיד עם סיום כתיבת הדו"ח של המחקר הנ"ל, נסע לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם לימד באותה עת פרופסור קולמן.

בסוף שנות השישים או בראשית שנות השבעים הגיעה ארצה קבוצה של עולים צעירים ממרוקו אשר לפני העליה ארצה רכשו תואר אקדמי (שני או שלישי) באחת האוניברסיטאות בצרפת. קבוצה זו כינתה את עצמה "קבוצת עודד". לאחר כשנה או שנתיים בארץ יזמו אישים בקבוצה זאת סמינר של שבוע או יותר בנצרת. בסמינר זה העבירו תחת שבט הביקורת את כל הצמרת המנהיגותית של החברה הישראלית על כך שקרוביהם שהיגרו לצרפת הגיעו לעמדות ולהישגים משמעותית יותר גבוהים משהגיעו קרוביהם שעלו ארצה. היות ואני התחלתי בעת ההיא לנהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך (אז בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה), אך טבעי היה שנושא זה עניין אותנו. ובפירוט מה, הצעתי למייק (כעת כבר ד"רמייק ענבר) שנתכנן יחדיו מחקר בסוגיה זאת. מייק הסכים בהתלהבות והגענו חיש מהר למסקנה, כי יש לחקור אחים שאחד מהם הגיע לצרפת והשני עלה לארץ ולהשוות את הישגי שתי הקבוצות. באחת הפגישות של הועד המנהל של המכון בעת ההיא העיר מי שכיהן אז כמנכ"ל משרד החינוך, האלוף ד"ר אלעד פלד, "אם אתם רוצים לחקור שאלה שבאמת חשובה בעינינו, הטענה של צעירים אלה ראויה לבדיקה ולביקורת שיטתית." מייק קם ממקומו והכריז: "התחלנו כבר". מאותה פגישה צמח המחקר שביצענו יחדיו ואשר הפיק בשנת 1977 את ספרנו המשותף, "Ethnic Integration in Israel- A Comparative Study of Moroccan Brothers Who Settled in France and Israel". מייק עלה לדרגת פרופסור אם לא לפני פרסום הספר הזה, אז לאחרי זאת.

מייק היה ידיד טוב. בעת כהונתו כדיקן הפקולטה למדעי החברה הוא סייע לרבים מעמיתינו בקידומם האקדמי. מייק שמר על קשר עם מי שהיו תלמידיו וליווה חלק מהם. הוא בחר שלא להקים משפחה וחי בשנים האחרונות בבדידות. יהא זכרו ברוך.

לזכרו של מייק ענבר – ד"ר ריטה סבר

מייק נולד ב10.10.31 ועלה ארצה ב-1958. למיטב זכרוני פגשתי אותו לראשונה כשניהל (במשך תקופה לא ארוכה) את מכון סאלד אחרי פרישתו של המנהל הראשון (חנן רפפורט). ומכאן ואילך הכרתי אישית בזה אחר זה את העניין והידע המעמיק שהיו לו בשורה של תחומים. אזכיר כאן רק אחדים מהם: רציונאליות וקבלת החלטות (הוא היה המדריך שלי בתיזה ואח"כ בדוקטורט, שעסק בתיאוריות פרטיות של סבירות, וזכור לי שפעם הביא אותי לביתו של השופט העליון אהרון ברק – לשיחה עם המומחה לסבירות כקריטריון משפטי); החינוך ואי-השוויון בו (מייק היה השדכן שבזכותו נכתב ספר משותף של פרופ' חיים אדלר ושלי, אשר יצא לאור ב-1994 תחת הכותרת Beyond the Dead-end Valley of Mass Education); ותחום משחקי הסימולציה שעליו אתעכב קמעא.

מייק עסק במשחקי סימולציה עוד לפני פריחתם של משחקי הסימולציה הממוחשבים. ב-1965 הוציא לאור את המשחק המובנה והמורכב community disaster game, שדיגם מצב שבו קהילה מתמודדת עם אסון מערכתי, והמשתתפים במשחק אמורים לדאוג במקביל הן לקהילה במסגרת תפקידם הפורמאלי והן למשפחתם, הנמצאת בקהילה במצב של אסון. ב-1972 התפרסם ספרו Simulation & Gaming in Social Sciences (ביחד עם C.S. Stoll), ובהמשך שימש כעורך של כתב העת Simulation & Games על תיאוריה, בנייה ומחקר של משחקי סימולציה. הוא הכיר לי את העולם המרתק והיצירתי הזה בראשית שנות ה-80, והזמין אותי להצטרף אליו לקורס בנושא "תאוריה ומעשה של משחקי סימולציה" בלימודי התואר השני/שלישי של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה – בשנה הראשונה כלומדת, בשנייה כשותפה להוראה ואז פשוט העביר לי מיוזמתו את הקורס להוראה עצמאית.

אסיים באפיזודה כאובה השמורה בזכרוני מהזמן שנפטר אחיו (אני מקווה שזכרוני אינו מטעה אותי וזה אכן היה אחיו ז"ל) ומייק ישב אבל בדירתו. לבד. במכון לחקר הטיפוח בחינוך היינו מודאגים – בדידות ואבלות אינם ידועים כצרוף מוצלח. אבל איילה ברקוביץ מסרה שהוא הודיע חד-משמעית כי איננו רוצה בשום תקשורת בימי האבל – לא ביקורים, לא טלפונים, כלום! היה נראה שחייבים לכבד את רצונו. אלא שפתאום קפצה (אין לי מילה אחרת) בתוכי ההחלטה שאי אפשר להשאיר את זה ככה, וחייבים לוודא שהוא בסדר. נכנסתי לאוטו, נסעתי לביתו, עליתי ודפקתי בדלת. לאט לאט נפתחה הדלת – הוא אכן היה לבד – ונדהם לראות אותי מפרה את הוראותיו המפורשות. אמרתי שהייתי חייבת לראות מה שלומו, והוא נתן לי להכנס. לרגע קט התחבקנו, אחר כך ישבתי איתו כמה דקות ואז ביקש שאלך ואשאיר אותו לבד. הלכתי, בידיעה שהאדם היקר והמיוחד הזה הוא מיוחד גם באבלו. ועכשיו אותו דפוס חזר גם במותו.

ריטה סבר                                                        20.4.16