"המפגש הראשוני ההוא עם מערכת המשפט הצבאית בשטחים מיאן להרפות ממני… השאלות הקשות נערמו וטרדו את מנוחתי- כיצד יתכן שיתקיימו שתי מערכות חוק שונות בטריטוריה אחת? כיצד ייתכן שאדם נושא עמו את החוק, על בסיס הזהות הגזעית או הדתית שלו, כאילו היה גלימה בלתי נראית?"[1]

בפינה המתחדשת "פנים חדשות במחלקה" נכיר הפעם את ד"ר יעל ברדה – חברת סגל חדשה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. ד"ר ברדה חוקרת רבת פעלים; ירושלמית מלידה, משפטנית, סוציולוגית, אקטיביסטית ופעילה לשינוי חברתי, נשואה לתומר ואמא של רומי (5) ואדם (1). בנוסף, ד"ר ברדה מרצה בקורסים: "הביורוקרטיה של המשפט", "ביורוקרטיה ומדינה" וכן מנחה את קורס ההכנה לתזה במסלול המצוינות במחלקה.

בין פרסומיה האחרונים ניתן לציין את ספרה "הביורוקרטיה של הכיבוש", העוסק במערכת הסבוכה של ניהול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים וחושף את משטר היתרי התנועה בגדה המערבית. ספר נוסף על ניהול "אוכלוסיות מסוכנות", עתיד לצאת השנה. כיום ברדה שוקדת על ספרה הבא, שיעסוק בנושא הדוקטורט שלה על המורשת הקולוניאלית וזיכרון אדמיניסטרטיבי, בה בחנה את ההבנייה החוקית של אזרחות בהודו, ישראל וקפריסין.

מדוע בחרת לחקור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית ביורוקרטית ואיך היית מגדירה את עצמך כחוקרת בשדה זה?

אני בכלל לא רואה את עצמי כחוקרת של הסכסוך. כסוציולוגית של ארגונים, אני חוקרת ביורוקרטיה מדינתית ומה שמעניין אותי זה האופן שבו כוח פוליטי מיתרגם לפרקטיקות ארגוניות. כלומר אני באה מכיוון הפוך לניתוח פוליטי של כוונות- בעיני המקור של הסכסוך יכול לבוא מתוך הביורוקרטיה עצמה והפרקטיקות הארגוניות. בטוח שמשם נובע המקור של האפליה וניתן לומר שגם זרעי השינוי טמונים אף הם בביורוקרטיה ובשינוי ארגוני. לכן בעיני פתרון הסכסוך הוא שאלה של החלטה ביורוקרטית במהותה. אם נסתכל על הנסיונות לסיום הסכסוך בעבר, למשל, מה נכשל באוסלו? אחד הגורמים המרכזיים ביותר היה המנגנון הארגוני. כשישבו וכתבו את ההסכם הזה, לא היה אדם מביניהם שהבין בארגונים.

אם כך, כיצד חוקרים 'ביורוקרטיה מדינתית'?

לרוב  אני חוקרת דברים המצויים ב'מובן מאליו' החברתי שאנשים כלל לא יעלו בדעתם שהם חשובים כדוגמת פרקטיקות ביורוקרטיות של היומיום. כששואלים אותי, 'מה להם ולזכויות אדם'? דוגמאות לפרקטיקות שכאלה הם למשל התמקדות באיך טפסים בנויים, או איך מרכיבים 'תיק'- ועצם העובדה שקוראים לזה תיק ולא 'בן אדם'. אני מתעניינת בשאלה מה קורה ביומיום שבו יש פער עצום בין הזכויות שמוגדרות בחוק ומה שקורה בפועל עם אותן הזכויות.

הבור הזה, שלתוכו נשאבות הזכויות, הוא הבור הפרקטי של הרשות המבצעת ש'שותה' את זכויות האזרחים שניתנות להם בכנסת ובבתי המשפט. ביורוקרטיה היא המקום שבו הזכויות 'הולכות לאיבוד' ולכן בעיני זהו האתר המעניין ביותר למחקר. למרות זאת, נותר עוד הרבה לחקור בנושא. החרדה שרבים חשים מעיסוק בביורוקרטיה הפך אותה במידה לזירה נטושה עד היום.

מה הוביל אותך לחקור את תחומי המחקר בהם את עוסקת כיום?

ישנם כמה צמתים משמעותיים בחיי שעיצבו את תחומי העניין והמחקר שלי כיום. הראשונה, נעוצה בילדותי, כמי שבאה ממשפחה שירדה מנכסיה כשהייתי בת 14.  הפער בין ההון התרבותי שהיה לנו וההון הכלכלי שחסר לנו יצר מצב שראיתי דברים שאנשים סביבי לא ראו. כך גיבשתי מודעות בגיל צעיר לחוויות חיים שונות של אי שיויון ושקיפות ולכך שבמקרים רבים אנשים ש'יש להם' לא יודעים מה זה כ'שאין לך'.

שנית, את דרכי המקצועית התחלתי כמשפטנית, כשאת לימודיי לתואר הראשון עשיתי במשפטים באוניברסיטה העברית. בחרתי ללמוד משפטים בתואר הראשון מתוך עניין במאבקים חברתיים וזכויות אדם, אך כשהתחלתי את לימודיי התאכזבתי לגלות שתחומים חשובים בעיני כמו החיבור בין משפט וחברה, היסטוריה ותרבות נותרו בשולי המשפט.

בהמשך, כשעבדתי כעורכת דין, פתחתי משרד עצמאי ועסקתי בתיקים מעניינים רבים בעיקר בתחום חופש התנועה של פלסטינים, חופש ביטוי וחופש התאגדות. אבל בתוך עשייה זו גם ידעתי שלא משנה אם ניצחתי בתיק – אני עדיין מפסידה, כי לא הצלחתי לאתגר את מערכת המשפט עצמה. יכולתי לנצח בה רק אם 'אקבל את הכללים' ואת האפלייה המובנית בה.

באותה התקופה, פגשתי את פרופ' יהודה שנהב שהציע לי לחקור את אותה "בירוקרטיה של הכיבוש" שנתקלתי בה בעיסוק היומיומי שלי. הדבר סימן את נקודת המפנה בה התחלתי את התואר השני שלי בסוציולוגיה בתל אביב והתאהבתי בתחום לחלוטין. דרך העולם הסוציולוגי הבנתי שניתן להבין משפט  כתוצר של תהליכים פוליטיים וחברתיים. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי.

 

בין המוטיבציות השונות למחקר את מדברת על אקטיביזם ושינוי חברתי. מכאן עולה השאלה, איך את רואה את הצומת בין פעולה ומחקר? ומה תפקידנו כחוקרות באקדמיה בשינוי חברתי?

המחקר שלי מראה כיצד אנחנו נעולים "בכלוב הברזל המדינתי" במיוחד בכל הנושא של ניהול אוכלוסייה. אמנם אני יכולה להצביע על איזה מנגנונים צריך לפרק, אבל כשמבינים את הכוח של המנגנונים הביורוקרטיים האלה אז מבינים שמה שצריך לשנות זה את הנהלים הפנימיים עצמם. בעיני מי שרוצה לעשות שינוי במרחב הזה, עדיף שלא רק תכתוב מאמרי דעה ותעשה סרטים דוקומנטריים, אלא יכולה ללכת לעבוד בשירות המדינה ולהיכנס למקומות כמו למשל משרד הפנים ומשרד השיכון ומשרד האוצר. אבל לא רק – גם עבודה קהילתית וחינוכית שהופכת אזרחות ושותפות פוליטית לדבר חי, יחד עם רפורמה אדמיניסטרטיבית מקיפה, יכולים לקדם אותנו לדמוקרטיזציה.

מעבר לכך, לגבי המקום של מחקר כאקטיביזם – אני משתייכת לקהילה של חוקרים המתמקדים במדיניות האימפריה הבריטית שהתובנות המשפטיות והאדמיניסטרטיביות שלה בעלות תרומה משמעותית להבנת תהליכים פוליטיים ולתהליכי דמוקרטיזציה במדינות הפוסט-קולוניאליות. בתוך מחקר זה, מה שהכי מדכא בעיני זה ש'הברור מאליו' של המערכות הללו הוא לפגוע בזכויות. עוד דבר מדכא בעיני הוא הפער בין 'קורבנות הביורוקרטיה' כפי שאני קוראת להם, והביורוקרט "בעל הרצון הטוב".

למשל, קחי את סוגיית הפליטים בארץ, מתקן הכליאה חולות והאלטרנטיבות שמוצעות כיום – בסופו של דבר ההתייחסות של הממסד וכן של ארגונים בשטח כלפי אוכלוסייה זו היא הסתכלות פרקטית צרה על אוכלוסיית הפליטים ככזו שצריך "לטפל" בה. אבל את רואה שיש כל כך הרבה עיסוק בפרקטיקות היומיום שלא חושבים לשאול את השאלות הרחבות יותר המאתגרות על עצם קיומן של הנהלים – וזה בעיני התפקיד של האקדמיה.

לסיום, איזה עצות ותובנות יש לך לחוקרים המעוניינים לחקור בתחומים בהם את עוסקת? 

אחד הדברים היותר מעניינים שלמדתי זה שמסמכים הם לא רק התוכן שלהם. מסמכים הם כמו מפה וכשלומדים לקרוא אותם, את צורתם והאופן שבו הם מיוצרים – את ממש מוצאת את 'שביל פירורי הלחם הבירוקרטי'. זאת אומרת שאפשר, כמו בלשים, להתחקות אחרי מוקד של הכוח הפוליטי באמצעות מסמכים. מאידך, אחד האתגרים במחקר עכשווי על ביורוקרטיות הוא בגישה לנתונים שהמערכת מנסה להסתיר. תובנה נוספת שעלתה מהמחקר שלי בתחום הוא שביורוקרטים הם מושאי מחקר מרתקים שחשוב להשמיע את קולם לצד קולם של "קורבנות הביורוקרטיה" ולהשתמש בידע שלהם.

דבר נוסף שאני אומרת לסטודנטים זה שמסמכים הם סימפטום – של תקופה מסויימת, של משא ומתן סביב משהו. הם בעצם מגלמים בתוכם את מה שהיה באותו הזמן שהוביל לכתיבה של המסמך הזה. לכן הדיבור עם הביורוקרט הוא הדרך היחידה לדעת מה קרה שם. את ניגשת לביורוקרט, מגישה לו מסמך ושואלת אז מה הדיאגנוזה, ופתאום מתגלה 'קרחון ענק' של סיפורים וכמיהות ותקוות ואכזבות.

אסכם את דבריה של ד"ר ברדה בתודה על ראיון מעורר מחשבה על חקר ביורוקרטיה,  פוליטיקה והמקום שלנו כחוקרות בשינוי חברתי, ובציטוט של החוקרת הפמיניסטית כריסטין סילבסטר, אשר בעיני מתכתב היטב עם המסרים שהעלתה ברדה על החיבור בין אקטיביזם ואקדמיה, באומרה: "לדעת את העולם ולשנות את העולם הן פעולות בלתי ניתנות להפרדה".[2]

דפני ענבר היא סטודנטית לתואר שני בתכנית ללימודי מחקר במחלקה ליחסים בינלאומיים. בוגרת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ואנתרופולוגיה-סוציולוגיה.

[1] יעל ברדה, הביורוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית, 2006-2000 (ירושלים: ון ליר, 2012), עמ' 8.

[2] Sylvester, C. (2013). The Elusive Arts of Reflexivity in the ‘Sciences’ of International Relations. Millennium-Journal of International Studies, 41(2), 309-325.