גדי: אני אגיד לכם את האמת
אני קצת מתרגש
אני א…
אני לא כל  כך  בטוח
אני חושב שאני יוצא…
אני יוצא עם אתיופית

רבות נכתב על טיפוסים בחברה הישראלית בדיסציפלינות שונות, כאשר כל דיסציפלינה ניסתה ועודנה מנסה לפענח את הקוד התרבותי או את הצופן הישראלי, אם להשתמש במילותיו של גד יאיר (2011), מנקודת מבטה. בתאטרון, חנוך לוין פרס בפני קוראיו וצופיו שלל טיפוסים אותם חילק לפי קטגוריות של מגדר, דת, גזע, לאום, עדה וכדומה, כמו: החייל, השר בממשלה, האם הפולנייה, היהודי, הערבי ועוד. הסוציולוגיה הישראלית, מצידה, מחפשת דפוסי חשיבה העומדים בבסיסה של הישראליות כדי לחלקה לטיפוסים חברתיים וכדי להציג דמות של הישראלי הקולקטיבי המודרני, כפי שניתן לראות למשל במחקריו של גד יאיר ובספרו צופן הישראליות (שם). האנתרופולוגיה הישראלית מחפשת מופעים שמפגישים בין טיפוסים שונים, או מופעים של טיפוסים העומדים ברשות עצמם כדי לנסות להבין כיצד הם תופסים את עולמם ומה ניתן ללמוד מכך.

טקסט זה מבקש לבחון את נקודת ההשקה בין דיסציפלינות אלו, תוך התייחסות לטיפוס שלא זכה להתייחסות מעמיקה בהן – האתיופי/ת. אין זה אומר כי לא קיימת התייחסות בתאטרון או במחקר החברתי לטיפוס זה, אלא כי טרם "התקבל" הטיפוס האתיופי אל תוך קנון הטיפוסים התיאטרוניים ו/או המחקריים כנושא למחקר ביקורתי ופרשני. לשם בחינה תמציתית זו, אשתמש במחזות כולם רוצים לחיות של חנוך לוין ובהצגה גזע של דיוויד מאמט שהועלתה בארץ.

ה-28.2, ערב יום ראשון, פתיחת סמסטר ב' בחלק מהאוניברסיטאות ומהמכללות. אני יוצאת מיד  בתום השיעור כדי לצרוך קצת קולטורה עם חברה טובה. הגענו אל מחוז חפצנו, תאטרון ירושלים, בידיעה שפנינו מועדות להצגה מצחיקה, שההורים שלה ממש נהנינו ממנה, שתעשה לנו רק טוב לפתיחת הסמסטר. הגענו חצי שעה לפני הזמן, מספיק כדי להציץ בחנות הספרים הקטנה שליד בית הקפה ולפטפט על ענייני דיומא. ההצגה היא "שוקו וניל" בבימויו של גדי צדקה, שגם כתב את  המחזה יחד עם ארז שלם, המשחק את גדי. "שוקו וניל" הגיעה אל עיר הבירה להצגות בודדות היישר מ"התאטרון העברי", החלה באיחור ישראלי אופנתי שבין עשר דקות לרבע שעה. לאחריהן, גדי (ארז שלם) עלה על הבמה כסטנדאפיסט, דמות אותה הוא חולק כמובן עם הדמות שלו עצמו, בחיים. לרגע לא היה ברור לקהל אם ארז- גדי אכן עושה למולנו מופע סטנדאפ או  שמדובר בדמותו.

ניימה: סקרן! חושב שמוזמנת לבלות? מוזמנת אל חברתי הכי טובה פשיצוה שגם גרה שני רחובות מפה. אין כאן אפילו נסיעה באוטובוס, זה בילוי? לפשיצוה טוב, אלוהים נתן לה. את כל השמלות שלה היא תופרת אצלי. בתה היפהפייה, הופלה, חזרה מלימודים באמריקה, קיבלה תואר וקיבלה ארוס, ועכשיו הם בביקור אצל האמא ואני מוזמנת. אעזור בהגשה. אני סוחבת איתי בארנק אפילו סינר קטן. אחרים מלכלכים בתי-כיסא, ואני מנקה.[1]

%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a8-1

המסך עלה ונגלית בפנינו הדירה החביבה של גדי ברמת אביב. גדי, כמו כל צעיר יהודי משכיל, מחליט שהגיע הזמן לא להשאיר את המילקי שלו לבד ולטוס לברלין. בעודו עמל על חיפושי שוכר/ת לדירה, אמו הפולנייה-האלמנה (פנינה ברט), נכנסת ומטיפה לו מוסר על הנסיעה. היא שואלת שאלות כמו למה לעזאזל הוא צריך את זה ומי הכניס לו את זה לראש.[2] האם מעמידה מרק על האש, ומטפחת את הסטריאוטיפ לפיו לפולנים אין משהו אחר לאכול; הכל לבן, מכובס ולא טעים (רק כדי לסבר את האוזן, בתור חצי-חצי, חצי פולנייה וחצי ספרדייה, כמילותיה של טליה שגיב (2014), החצי הפולני שלי גרם לי לנוע באי נוחות על הכסא באולם. שהרי, אנחנו אוכלים גם עוף עם עור ואפילו עם תפוחי אדמה ופטריות ומשתדלים לכבס רק כביסה. אם היא מלוכלכת אז לא בחוץ, בשקט, שהשכנים לא יידעו). בהמשך האם משאירה את בנה, יחידה, לחפש לעצמו  שוכר/ת ולשמור על המרק שחלילה לא יגלוש (כי זה מה יש לאכול, תתמודד).

השוכרת הראשונה מגיעה – אביבה-סימניש (אביבה סימניש נגוסה), שמה. צעירה, אתיופית, הסטודנטית הראשונה לרפואה באוניברסיטת תל אביב שרוצה לעבור לגור בדירה עם אחיה היחיד (לא, אין לה הרבה אחים/ות, תודה ששאלתם/ן). מפה לשם מתחיל להירקם לו סיפור אהבה מעניין בין גדי לאביבה (סימניש), כשבדרך  מנסה אמו יחד עם יו"ר ועד הבית, נאווי (רמי חזקיהו) להפריד בין השניים ולגרום לאביבה-סימניש לחזור למקום ממנו היא באה, חדרה, ולהשאיר את בנה קרוב לחיקה, שבע מהמרק שלה.

הצפייה בהצגה ריתקה אותי וגרמה לי לחשוב רבות על הפן הסוציולוגי שמאחורי הדמויות וסיפוריהן. חשבתי על השד העדתי ששוחרר מהבקבוק כדי לעורר שיח אחר על סיפור אהבה בין גבר לבן אשכנזי לאישה אתיופית, לא כל שכן משכילה שלומדת לתואר ברפואה. נדמה כי הבימוי של גדי צדקה והכתיבה המשותפת שלו עם ארז שלם, הצליחו ליצור משהו חדש שטרם נראה על במות בישראל.

באמצעות השימוש ביכולות הסטנד-אפ הבלתי מתפשרות של שלם, היוצרים הצליחו לייצר הקשבה אחרת לתכנים הנאמרים, תכנים שהם לעיתים  קשים מאוד לשמיעה. כך, מעבר לניסיון "לרכך את המכה" עבור הצופים, הסטריאוטיפ ניצב בקדמת הבמה וזוכה להקשבה ואולי אף הפנמה מסוג שונה. כלומר, המושא שעומד ללעג במרכז הבדיחות של שלם ודומיו בהופעותיהם האישיות, נמצא יחד איתו על הבמה והוא לא יכול לברוח או להתחמק מלספק לו תשובות. יתרה מכך, שלם מודה בעצמו בזמן ההצגה שהזירה הזו חדשה גם עבורו והיה עליו להתכונן רבות ולהתאים את עצמו אליה. הוסיפו לזה את העובדה שנגוסה עומדת יחד איתו על הבמה, מאזינה לכל הבדיחות הסטריאוטיפיות עליה ועל דומיה וקיבלתם הצגה אירונית, שנונה ונוקבת, שהדור הצעיר מנסה להציע באמצעותה אלטרנטיבה – שאפשר אחרת.

לעוקבים/ות מביניכם/ן שקראו את כתבתי הקודמת, אשר עסקה בקשר שבין מחזותיו של חנוך לוין והגותה של מרי דאגלס, [3] ניתן לחשוב על הפיתוח המסקרן שעשו כאן יוצרי ההצגה לדמויות הטיפוסיות שחנוך לוין התאמץ רבות להכניס אל עולם התאטרון הישראלי. בשוקו וניל נפגשות להן "הפולניה", "התל אביבי" ו"המזרחי" עם "האתיופית" – טיפוס שייצגו בהצגות רפרטואריות קלאסיות לוקה בחסר.

מור2

צילום: יח"צ (מתוך אתר "עכבר העיר").

אך חנוך לוין התייחס לכל מי שנחשב בחברה בישראל דאז שחור בהכללה. במחזה כולם רוצים לחיות למשל, קיימת התייחסות למונח הבעייתי "כושי" באמצעות המשרת במבה, שעליו לדאוג למלא אחר כל רצונותיו של אדונו, פוזנא, כי אם לאו, יוכה ויושפל מעבר למה שהוא חווה ממילא:[4]

כולם רוצים לחיות הוא מחזה שממנו אף אחד לא יוצא נקי. כיוון שכולם רוצים לחיות בין אם הם אשתו והוריו של פוזנא או שלל בעלי מוגבלויות שהוא פוגש ברחוב הם יעשו הכל כדי לשרוד וזאת בהתאם לפוזיציה המעמדית והחברתית שלהם. כך, מנסה לוין לשרטט מארג חברתי של דמויות ארכיטיפיות כמה שניתן שלא בהכרח נקשרות לקהל הישראלי, אך כן למפגש רב תרבותי, למשל בין זונה מצרפת (ציצי) לבין רוזן אנגלי (פוזנא) ולבין משרת כושי (במבה) ועוד. אך לוין נמנע מלהציג מקרה בוחן של דמות שחורה כפי עשה עם שלל הטיפוסים עליהם כתב.

כחלק מהחיפוש אחר מחזות אחרים שעושים כן, נזכרתי במחזה גזע לדיוויד מאמט, המתמקד בעורכי דין בעלי חברה שנאלצת להגן על גבר עשיר ומפורסם הנאשם באונס של צעירה שחורה.[5] המחזה הועלה לפני כשנתיים בארץ ומציג דמות של צעירה שחורה באופן ממוקד יותר מבחינה ביוגרפית על הבמה, כלומר דמות עם רצונות, מחשבות ופעולות משלה, אך כזו שעדיין מייצגת קולקטיב ואף קולקטיב כפול – נשים ונשים שחורות. אך בשלב הזה ניכרת עדיין השמירה על מרחק אסתטי בתכנים שמועלים במסגרת התאטרון הרפרטואר. כלומר בתכנים שאינם חותכים בבשר החי של החברה בישראל, שמנסים לפענח את הצופן שמאחורי ה"שחור" האוניברסלי של לוין שעבר תהליך של פרטיקולריזציה אצל מאמט בהקשר לוקלי וזה הניסיון הייחודי להצגה שוקו וניל.

ההצגה שוקו וניל מסמנת אולי את תחילתו של השינוי באופן הצגת דמויות סטריאוטיפיות על במת התאטרון הישראלי שבתקווה יאפשר גם לדמויות נוספות להיכנס אל הלקסיקון בהמשך. היא מאפשרת לבחורה אתיופית שהמחזה מבוסס על חייה – לדבר, להגיב, לבקר את השיח ולאתגר אותו ובכך להתקרב במידה מסוימת אל הרעיון העומד בבסיס המחקר האנתרופולוגי והוא לאפשר לנחקרים לדבר ולהציף בעיות, בעוד שעל החוקר המקביל כאן לצופה לנקוט במידה של ביקורתיות.

אך ההצגה נמנעת מלדון בסוגיות שחורגות מהתבנית הקומית הרנסנסית של הקומדיה דל'ארטה. לפי תבנית זו, זוג הטרוסקסואלי מעוניין להיות יחד, ההורים (בעיקר האב, כאן הוחלף לאם) מנסים לתחבל תחבולות על מנת שזה לא יקרה ובסופו של דבר הזוג מצליח להתגבר על המכשולים ולרוב גם מתחתן בסיום. נראה כי מאחורי ההצגה שוקו וניל נעשה מהלך מחשבתי מעניין, שכדי שהוא יוכל להתקבל בקרב הקהל הישראלי עליו להשתמש בשיטות ש"יעבדו" עליו. דוגמאות לכך הן החיבור בין עולם הסטנדאפ לעולם התאטרון באמצעות תיווכו של ארז שלם, סטנדאפיסט מוכר ומצליח שמרכך את המכה עבור הקהל באמצעות הומור, אלתור ובדיחות שמנסות למקם את הקהל על הציר שבין אמת לשקר או מציאות ודמיון: האם מה שנאמר על ידי ארז-גדי הוא של גדי הדמות הסטנדאפיסטית או של ארז הסטנדאפיסט?

להסתכל בלבן של העיניים השחורות

כותרתה של כתבה זו – החלום החדראי: שוקו וניל – מהדהדת את הפער שהצגתי כאן בין הניסיון לייצוג אתיופים/ות על במת התאטרון לבין תפיסות חברתיות ואתניות רווחות במציאות הישראלית, בין חלומם של יחידים/ות המייצגים קולקטיב לפרוץ מחוץ לעיר הפריפריאלית, דוגמת חדרה, להתמרכז ולפתח עצמאות וייחודיות, לבין קשיי ההתקבלות וחובת ההוכחה שחלה על אותם יחידים/ות. נראה כי המהלך שנעשה מסוף שנות ה-60 בהן כתב לוין ועד היום בתאטרון הוא מכתיבה של האחר הלוקלי המוכלל לכתיבת סובייקטים ספציפיים וממוקדים ואף ליצירה שנעשית על ידי סובייקטים השייכים לאותה הקהילה, דוגמת אנסמבל התאטרון הישראלי-אתיופי הולגאב.[6] מהלך זה מתווסף גם הוא לזה שהתרחש במחקר במדעי החברה עקב משבר הייצוג, של מעבר מכתיבת האחר לכתיבה של אינדיבידואלים אודות תחושת האחרות שלהם עצמם.

מכל מקום, הצלחתי להישאב לתוך עולם אחר, אופטימי, בו יחידים סטריאוטיפיים לא מושתקים, בין אם מדובר רק בשעה וחצי. אך השאלה שצריכה להישאל כאן, היא האם ההישאבות הזו יכולה להוביל אותי ואת דומיי לקידום שינוי חברתי מחוץ לכתלי התאטרון? האם בכוחה של הצגה בכלל ושל הצגה המתמקדת בטיפוסים חברתיים בפרט לייצר שינוי בתודעת הצופה ולהפיכתו לצופה פרשני וביקורתי שיצא מכותלי התאטרון אחר מכפי שנכנס אליו?

[…] כיוון שהוקמה מחיצה בין מי שהחזיקו בשלטון לבין מי שכפופים לו, וממילא היתה חייבת ההיררכיה של הסוגים האמנותיים להיות מותאמת להיררכיה החברתית, והיא מטבעה היתה גם מדינית כלכלית, לכן נקל להין מדוע גם הקהל האריסטוקרטי העדיף את הקומדיה על סוגים אחרים של אמנות התאטרון […] – קומדיה לא ערערה כלל את בסיס הממסד.[7]

כיבוי עורות

טענה העולה מתלמידי/ות בתי ספר למשחק כמו גם במחקר התאטרוני, היא שמחזאיות ובעיקר מחזאים כותבים תפקידים גבריים לגברים ומעטים התפקידים הנשיים הנכתבים לנשים הן על ידי מחזאים והן על ידי מחזאיות:[8]

"הפנים של התיאטרון הישראלי תמיד היו פנים נשיות", טוען קינר. "כמו חנה רובינא, אורנה פורת וחנה מרון, גילה אלמגור ויונה אליאן. היו שחקנים גברים נפלאים, אבל בעוד שעד העשור האחרון אלו שמושכים בחוטים, הבמאים והמחזאים הגדולים, היו גברים, והרפרטואר לנשים היה תמיד יותר קטן מאשר לגברים, התפקידים הבולטים והמכוננים בתיאטרון הישראלי הם נשיים.

אם להוסיף לכך את הכתיבה המעטה של דמויות שחורות, נשים אם כן, אמורות לחוות כאן קנס אתני כפול, כיוון שלא נכתבים להן מספיק תפקידים הן כנשים והן כנשים שחורות. מכאן, שגם כמות השחקניות האתיופיות קטנה כי הצורך בהן מזערי. מנגד, נראה כי המגמה מכוונת בהצגות שתיארתי לייצוג דמויות של נשים אתיופיות/שחורות על ידי נשים מהעדה עצמה. מעניין יהיה לגלות בעתיד האם פני התאטרון הישראלי ייוצגו על ידי פרסונות צבעוניות חדשות ומה תהיה מידת השפעתן על השיח התאטרוני, התרבותי והמחקרי. יתר על כן, ביום שבו אישה שחורה תוכל לשחק את ליזיסטרטה (אריסטופאנס), את אופליה (המלט לשייקספיר) או את לאורנסיה (מעיין הכבשים, לופה דה וגה) ודמויות נחשבות נוספות בגאון, בלי לסחוב על גבה בכל רגע נתון קהילה שלמה ספוגה בצבע או את הנתון שהיא באה מחדרה, אולי אז החלום החדראי יוכל להפוך למציאות כלל עולמית שבה שחור ולבן משמעותיים בעיקר כטעמים של גלידה.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ולומדת לתעודת הוראה בתאטרון במכללה לחינוך על שם  דוד ילין. בוגרת תואר ראשון בלימודי התאטרון וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה. מקימת "תאטרון הבקתה", חוג תיאטרון לילדים במנהל הקהילתי בגבעה הצרפתית.

[1] חנוך לוין, 1988, "הופס והופלה", מחזות 5: הזונה מאוהיו ואחרים, אוחזר בתאריך 24/05/2016 < http://www.hanochlevin.com/plays05-1/p9 >

[2] כך הייתה אומרת סבתי חיה אשד ז"ל.

[3] מור כרמל, 2016, הפתחים העליזים של הגוף: מה בין חנוך לוין למרי דגלס?, אוחזר בתאריך: 24/05/2016 < http://www.pickpook.org/2016/03/06/%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%9C%D7%95%D7%99/ >

[4] חנוך לוין, 1981, "כולם רוצים לחיות", בתוך מחזות 3: יסורי איוב ואחרים < http://www.hanochlevin.com/plays3-5/p227 >

[5] משה נאור, 2010 (בכורה), "גזע", הקאמרי, מאת דייוויד מאמט, בתרגום יוסף אל-דור < www.cameri.co.il/perfs/1954 >

[6] "אנסמבל התאטרון הישראלי-אתיופי הולגאב", בית הקונפדרציה על שם קלמן סטולניק: המרכז למוסיקה אתנית ולשירה, אוחזר בתאריך 24/05/2016 < http://www.confederationhouse.org/hullegeb-israeli-ethiopian-theater/shows >

[7] יעקב משען מונטפיורי, 2011, הקומדיה דל'ארטה מארלקינו עד ימינו , ירושלים: מוסד ביאליק.

[8] תמרה שרייבר, "להזדקן או לא להזדקן", גלובס, 25/12/2008 < http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000410667 >