לקראת הקיץ הקרב והחופש שהוא מביא עמו, אנו מציגות את גיליון 57 של "פקפוק".

אף על פי שהכתבות הנאספות עבור כל גיליון אינן מיועדות להימצא תחת כותבת מסוימת, לעיתים קרובות נשזר בניהן חוט משותף. בגיליון זה, נראה כי ההתבוננות הסוציולוגית והאנתרופלוגית מעמידה במרכז את הגוף האנושי על גבולותיו וייצוגיו.

 בפינה "פנים חדשות במחלקה" משוחחת הילה נחושתן עם ד"ר גילי המר על עבודת הדוקטורט שלה בנושא נשים עיוורות, ועל מחקרה הנוכחי על קבוצות של מחול משולב בהן רוקדים יחד רקדנים עם וללא מוגבלויות. בכתבה "Emojim All the People"', אור גיל מפרקת את מקלדת האימוג'י כדי להסביר מדוע כל כך אכפת לנו מי מיוצג בה ומי לא. כתבתה של מור כרמל, "החלום החדראי: שוקו וניל", מציעה מבט מקורי על ייצוגם של אתיופים ואתיופיות במחקר ועל בימות התיאטרון.

 הגיליון מספק גם הצצה לנעשה מחוץ לגבולות המקומיים. לירון שני, בכתבתו השמינית במסגרת פינת "מסמני דרך", מספק חלון עשיר לאנתרופולוגיה העכשווית. כתבה זו עוסקת בין היתר באנתרופולוגיה של האוכל ובאנתרופולוגיה של גיל וזקנה. ענת זלצברג בכתבתה "אני של האו"ם" עושה שימוש מרתק בתיאוריות סוציולוגיות ודוגמאות ספרותיות על מנת לדון בסוגיית האונס באיזורי סכסוך.

 בהזדמנות זו, נרצה להודות לכותבות ולכותבים על שיתוף רעיונותיהם, ולהזמין את יתר קוראי וקוראות העיתון לקחת חלק פעיל ביצירת הגיליון הבא.

קיץ שמח, נופר ורתם.