בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, התפרסמה הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק התפרסמו מקבץ של סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. לכל הפינות של מסמני דרך.

הפעם, בעקבות ההתמקדות שהייתה בכנס האנתרופולוגי הקודם בקשר בין היסטוריה ואנתרופולוגיה, העלנו בחברת האדם מספר פוסטים אשר הפנו את המבט לאחור, אל העבר של האנתרופולוגיה בפלסטין-א"י ובישראל. בעזרת האנתרופולוגית אורית אבוהב (ממכללת בית ברל), שחקרה לעומק את ההיסטוריה של האנתרופולוגיה הישראלית, אנחנו מפנים את הזרקור אל פינות נעלמות על אנתרופולוגים שנשכחו, על יוזמות (שלא הצליחו) לכונן אנתרופולוגיה באוניברסיטאות, על חוקרים מחו"ל שהיו פה ועשו מחקר מקומי ועל המשך הקריירה שלהם. מעניין מה היה קורה לו מסמני הדרך שחלפו בשמי האנתרופולוגיה בישראל היו נוחתים ומשתקעים כאן וכיצד היו משפיעים על עיצוב דרכה.

 

אריך בראואר, "האנתרופולוג שנשכח" אשר הקדים את זמנו?

"הראשון מבין האנתרופולוגים הפרופסיונליים שהשתקע בפלסטין-א"י והתכוון לכונן בה אנתרופולוגיה אקדמית פרופסיונלית היה אריך בראואר (1895-1942), אולם דרכו אל הנצח של האנתרופולוגיה הישראלית לא צלחה. מאחר שלא הצליח לשכנע את האוניברסיטה בנחיצות מיסוד האנתרופולוגיה בין כתליה, גדיעת הקריירה שלו ומותו בגיל צעיר, הוא נשכח בתיקיה המאובקים של ההיסטוריה האנתרופולוגית המקומית.

יליד ברלין, שלקה בילדותו בדלקת פרקים אשר בעקבותיה לקה במגבלות גופניות חמורות, כולל קומתו נמוכה במיוחד ועיוות בעמוד השדרה. בראואר היה צייר וגרפיקאי חובב שהתכוון להתמחות בתחום אך ומשלא התקבל ללימודים גבוהים בגרפיקה פנה ללימודי אתנולוגיה (אנתרופולוגיה תרבותית) ומזרחנות באוניברסיטאות שונות בגרמניה. עבודת הדוקטורט מאוניברסיטת לייפציג על הדת של שבט ההררו בדרום אפריקה (1925), התבססה על מחקר עיוני.

בשליחות של שנה ב-1925 מטעם המוזיאון האתנוגרפי של לייפציג במטרה לחקור חפצי פולקלור פלסטיניים, הוא שהה בפלסטין-א"י. ב- 1927 הגיע לכאן לצמיתות והשתקע בירושלים, ובה ערך עבודות על קהילות יהודים יוצאי תימן, בוכרה, וכורדיסטן.

עבודת השדה בירושלים של אנתרופולוג יהודי ממוצא גרמני ששולט בעברית וחקר יהודים מזרחיים תאמה את המסורת האוריינטליסטית של המחקר האנתרופולוגי בן הזמן. הוא היה איש אשכולות שהתמחה במגוון של מתודולוגיות ואמצעי ביטוי: צילם, בעיקר צילומי דמויות אנשים באופן שהיה מקובל באנתרופולוגיה הפיזית של תקופתו ואף ערך מדידות של מאפיינים פיזיים שלהם. כצייר וגרפיקאי הוא צייר אנשים, נופים וסצנות משדה המחקר. במימון האוניברסיטה רכש חפצי יודאיקה וחפצי יומיום שהיוו את הבסיס לאוסף של יהודי תימן במוזיאון ישראל. ומעל כל אלה, הוא ערך עבודת שדה מעמיקה ומדוקדקת באמצעות כלי האתנוגרפיה הקלאסיים של ראיונות. חדשנותו באה לידי ביטוי בדרישתו להעמיק חקור את "העם חי", כלומר את חיי וחפצי היומיום. זאת בניגוד למסורות המחקריות שהיו נהוגות הן במדעי היהדות, להתמקד בחפצי יודאיקה, טקסטים ויצירות המזוהים כתרבות גבוהה. בראואר התעניין במשחקי ילדים, באופן אפיית הלחם, בדרכי טווית הצמר, כמו גם בנוסחי תפילות ובפרקטיקות דתיות בעת עצירת גשמים.

איכות עבודתו המחקרית לא עמדה לו בפניותיו החוזרות ונשנות להתקבל כחבר סגל מן השורה באוניברסיטה העברית, היחידה בזמנה. שערי האוניברסיטה לא היתה פתוחה להכניס את האנתרופולוגיה בכלל והאנתרופולוגיה של היהודים בפרט. עבודתו האקדמית, שהסתייעה בקרן לסיוע לפליטים יוצאי גרמניה, הפסיקה את תמיכתה בו, אך דחוי וללא בסיס כלכלי, הוא המשיך בעבודתו המדעית עד יומו האחרון. הפרסומים המדעיים של בראואר, אף שהיתה בזמנו הכרה באיכותם, נדחקו אל קרן זווית ולא הפכו לחלק מגוף הידע המקומי. בימינו המתודולוגיות שלו לא מקובלות, שלא לומר מהותניות ונתפסות כמקדמות הגזעה ואבחנות עדתיות על רקע הבדלים פיזיים. ערך פרסומיו הוא בעיקר בשרטוט ההיסטוריה של קהילות יהודים מזרחיים טרום הגירתם לפלסטין-א"י, בעוד שתרומתו לתיאור וניתוח חייהם של המהגרים מתימן ומכורדיסטן בירושלים היתה מוגבלת ביותר.

לו היה בראואר מאריך ימים ומצליח ביעדיו לכונן אנתרופולוגיה (יהודית) באוניברסיטה העברית, סביר להניח שהיא היתה בעלת אופן של אנתרופולוגיה אמריקאית רב פנית הכוללת פולקלור, אנתרופולוגיה חברתית, ואנתרופולוגיה פיזית (אך לא ארכיאולוגיה), ומתמקדת ביהודים".

 

הרחבה והעשרה על בראואר:

פרסומיו העיקריים כתוצרי עבודות השדה:

Erich Brauer, Ethnologie der Jemenitischen Juden, Heidelberg: Carl Winters Kulturgeschichte Bibliothk, I. Reihe: Ethnologische bibliothek No.7.1934

 

אריך בראואר, יהודי כורדיסתאן: מחקר אתנולוגי. המכון הארצישראלי לפולקלור ואתנולוגיה. השלים ערך ותרגם רפאל פטאי. 1947.

 

Erich Brauer, The Jews of Kurdistan, Completed and edited by Raphael Patai, Jewish Folklore and Anthropology Series. Detroit: Wayne State University Press. 1993.

ב- 2005 תורגם הספר לטורקית, בהוצאה לאור המתמחה בכורדים.

 

אורית אבוהב, המזוודה של אריך, סרט קצר על חייו ופועלו הופק בסיוע של מכללת בית ברל. https://www.youtube.com/watch?v=oWNSn7cQcJk

 

אורית אבוהב. 'פני אדם: על תרומתם של האתנולוגים אריך בראואר ורפאל פטאי לחקר האנתרופולוגיה של היהודים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כ"ב, 2004 עמ' 159 – 178.

 

אורית אבוהב. 'האוניברסיטה העברית ומדעי האדם', בתוך חגית לבסקי (עורכת), האוניברסיטה העברית בימי הבית הלאומי: התבססות וצמיחה 1925 – 1948, ירושלים: מאגנס. 2005. עמ' 572- 593.

 

 

 התבוננות נשית מהלידה עד הקבר: האנתרופולוגית הפינית הילמה גרנקוויסט ומחקרה בכפר הפלסטיני ארטאס:

– "I needed to live among the people, hear them talk about themselves in Artas, make records while they spoke of their life, customs and ways of looking at things. For that reason I decided to remain in Palestine.” (Granqvist 1931: 2)

הילמה גרנקוויסט, "סית הלימה" בפי שכניה בכפר הפלסטיני שחקרה (1890-1972), היתה חלוצת האתנוגרפים הפרופסיונליים שערכו עבודת שדה בפלסטין. אנתרופולוגית פינית ממוצא שבדי, גרנקוויסט ביצעה עבודת שדה בשתי תקופות בין השנים 1925-1931 בכפר הפלסטיני ארטאס ליד בית לחם. בלימודיה בפינלנד בסוציולוגיה היתה תלמידתו של אדוארד ווסטרמרק (Westermark) (1862-1939), שהשתייך גם לבית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון. בלימודיה לתואר שני התעניינה בעיקר בנשים בתנ"ך וב-1925 נקרתה בפניה ההזדמנות להשתתף במשלחת ארכיאולוגית בירושלים שבה התוודעה לתושבת ארטאס לואיז בלדנספרגר (Baldensperger), בתו של המיסיונר האמריקאי פיליפ בלדנספרגר (מחברו של הספר "המזרח הבלתי משתנה" על פלסטין). זו פתחה בפני גרנקוויסט את ביתה, וחלקה את קשריה האמיצים עם תושבי ובעיקר תושבות הכפר, שסיפקו לגרנקוויסט את התנאים המתאימים לעבודתה.

גרנקוויסט עבדה בעיקר עם נשים ועל נשים, בנושאי נישואין, משפחה, לידה ומוות –בפרספקטיבה הנשית שלה ושל האינפורמנטיות שלה, בחברה שהיתה בה הפרדה מגדרית ברורה. היא הצביעה על סולידריות נשית בהקשרים מסוימים ועל העדרה בהקשרים אחרים. היא עסקה באמונות בעל טבעי ובפרקטיקות היומיות כאחת. במחקרה על הנישואין, מקורות המידע שלה היו משולשים: היא אספה מידע סטטיסטי על נישואין ב-100 שנים בעבר, השתתפה בטקסי נישואין ונעזרה בשתי אינפורמנטיות פלסטיניות מהכפר שסייעו לה במידע רב. לעיתים הפנתה את מבטה אל טקסטים תנכיים והשוותה בין המסופר בהם לבין המציאות כפי שחוותה בכפר. גרנקוויסט כתבה אתנוגרפיות של מאות עמודים, עשירות ומלאות בפרטים. תיאוריה החיוניים לוו בצילומים רבים מעבודת השדה.

מניעיה של גרנקוויסט לעבודת שדה בפלסטין, היו כמו של חוקרים נוצרים שהגיעו לאזור במאות ה-18-20 – שילוב של סנטימנטים דתיים עם עיסוקם המדעי. הם קיוו למצוא באורחות החיים של הפלסטינים בני זמנם דמיון לסגנון חייהם של ראשוני הנוצרים, והניחו כי "המזרח הבלתי משתנה" קפא בזמן והשתמר כפי שהיה לפני אלפיים שנים.

גרנקוויסט למדה מספר שנים בלונדון, ובהשראת מוריה האנתרופולוגים הבריטים, ברוניסלב מלינובסקי וריימונד פירת, התמקדה באתר מחקר אחד ויחיד, חקרה אותו לעומק ונמנעה מעבודה השוואתית. זאת בניגוד לאסכולה ההשוואתית שבה התחנכה ושבה החזיקו מרבית תלמידיו של ווסטרמרק ולו עצמו. גרנקוויסט זכתה בזמנה למוניטין בינלאומי. ספריה נסקרו במיטב כתבי העת הבינלאומיים על ידי בכירי האנתרופולוגים. אבנס פריטשרד סקר את עבודתה על נישואין (1935); אמריס פיטרס ומרגרט מיד התייחסו לדרכי גידול הילדים (1951 ,1950). לטענת קריסטי סואולינה (K. Suolinna, 2000)  פרסומיה לאחר מלחמת העולם השנייה זכו לעניין לא רק בגלל שפלסטין היתה למרכז התעניינות בינלאומית, אלא עקב החשיבות של ממצאיה. גרנקוויסט התמקדה, כאמור, במשפחה ובמחזור חיי אדם מהלידה עד המוות, אך ההיבט הכלכלי והפוליטי בעבודתה היה שולי. בעוד שסיפקה עושר של ממצאים, היא נמנעה מדיון תיאורטי במושגי האנתרופולוגיה והסוציולוגיה בני זמנה. למרות ההכרה לה פרסומיה זכו בקהילת האנתרופולוגים העולמית, בפוליטיקת האקדמיה הפינית קמו לה מתנגדים, שהתקשו לקבל את דרך המתודולוגיה האתנוגרפית הפונקציונליסטית הבריטית שאימצה, והיא נדחתה שוב ושוב בפניותיה להתקבל לסגל הקבוע של האוניברסיטה בפינלנד.

בשהותה בפלסטין לא היתה גרנקוויסט קשורה לאקדמיה היהודית המקומית ואין סימוכין לכך שקיימה מגעים עם האוניברסיטה או עם אנשי מדע יהודים מקומיים. פלסטין באותה עת לא היתה שדה מחקר נחשק לאנתרופולוגים זרים, מסיבות רבות (ראו רבינוביץ, 1998). ומה היה אילו הילמה גרנקוויסט היתה משתלבת באוניברסיטה העברית? מתקבל על הדעת שהמכון למדעי המזרח היה מגלה בה עניין, אך מאחר והמתודולוגיה של המזרחנים התבססה על טקסטים, שפה, ומסמכים היסטוריים, קרוב לוודאי שאתנוגרפית שכמותה לא היתה מוצאת בו את מקומה. האם היה סיכוי לכך שתייסד את הקתדרה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית? קרוב לוודאי שלא, שכן הממסד האוניברסיטאי גילו עניין בעיקר ביהודים. ולימודי נשים? בוודאי שלא, זה ממש מוקדם מדי.

 

ספריה העיקריים:

Granqvist, Hilma. Marriage Conditions in a Palestinian Village, vol.I, 1931 vol.II, 1935. Helsinki: Societas scientiarum fennica, commentationes humanarum litterarum.

Birth and Childhood among the Arabs. Studies in a Muhammadan village in Palestine, Helsingfors: Sӧderstrӧm & Co. Fӧrlagsaktiebolag. 1947.

Child Problems among the Arabs, Copenhagen: Munksgaard. 1950.

Muslim Death and Burial: Arab Customs and Traditions Studied in a Village in Jordan, Helsinki: Societas Scientiarum Fennica, Commentationes Humanarum Litterarum. 1965.

 

עוד על גרנקוויסט:

רבינוביץ, דני, אנתרופולוגיה והפלסטינים, רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית, 1998. – http://www.vanleer.org.il/he/node/1484

 

Kristi Soulinna, Hilma Granquist: A Scholar of the Westermark School in its Decline, Acta Sociologica, 43:317-323. 2000.

http://asj.sagepub.com/content/43/4/317.abstract

Weir, Shelagh. "Hilma Granqvist and her contribution to Palestine Studies." British Journal of Middle Eastern Studies 2.1 (1975): 6-13 — http://www.tandfonline.com/d…/abs/10.1080/13530197508705130…

 

 

 

 

 

 אמן המילים – האנתרופולוג רפאל פטאי ואנתרופולוגית ההצלה של 'עדות המזרח':

"רפאל פטאי (1910-1996, Raphael Patai), יליד בודפשט שהוסמך לרבנות וקיבל את תואר הדוקטור הראשון שלו במחלקה לשפות שמיות וספרותן. ב-1934 הגיע לפלסטין וכעבור שנתיים קיבל דוקטורט שני מטעם האוניברסיטה העברית על עבודתו ההשוואתית בנושא המים במקורות היהודיים. פטאי השאיר אחריו 17 ספרים, ביניהם שתי אוטוביוגרפיות וקובץ מכתבים אישיים וכארבעים מאמרים, במגוון שפות ותחומים, בעיקר באנתרופולוגיה, בספרות, מקרא, בלשנות, עברית, פולקלור, והיסטוריה של המזרח התיכון תרבויותיו ודתותיו. ב- 1944 הקים במשותף עם חוקרי פולקלור את המכון הארץ ישראלי לפולקלור ואתנולוגיה, שבמסגרתו הוציא לאור את כתב העת "עדות"."עדות" ראה אור במשך שלוש שנים, היה במה לפרסומים בפולקלור, חברה ותרבות של יהודים וערבים ושימש כאמצעי לתקשורת הדדית עם העולם האנתרופולוגי העולמי. תרומתו הביבליוגרפית המשמעותית לאנתרופולוגיה בעברית היתה ספרו "מדע האדם: מבוא לאנתרופולוגיה" (1947) ותרגום-השלמה-עריכה של ספרו של אריך בראואר "יהודי כורדיסטן" (1947), שפורסם לאחר מות מחברו. פטאי עשה כל מאמץ להשתלב בסגל האוניברסיטה העברית, אך כמו עמיתו אריך בראואר הושבו פניו ריקם. וזאת למרות קשריו עם האליטה האינטלקטואלית הירושלמית והממסד הציוני, גם בזכות אביו הפעיל הציוני יוסף פטאי. מעת לעת הפנה להנהגת האוניברסיטה הצעות לשילוב אנתרופולוגיה ופולקלור יהודי כאחד מתחומי ההוראה והמחקר. באני מאמין האנתרופולוגי ניסח את חזונו ש'תכתב מונוגרפיה של כל עדה בישראל', ובה סקירת 'המצב החולף, את התרבות החומרית והרוחנית ואת המבנה החברותי של הקבוצה האנושית'. כחניך האנתרופולוגיה הגרמנית-אוסטרית בשנות ה-30 אימץ רעיונות של אבולוציוניזם תרבותי, לפיהם יש לבצע מחקרי שימור והצלה של קבוצות שהמגע עם העולם האירופי והתרבות המערבית יגרמו למחיקת פריטי עברם ולטשטוש ייחודם ולפיכך 'החובה המוטלת על האוניברסיטה העברית, החובה המוסרית, החובה המדעית והחובה הלאומית, לדאוג לכך ששארית הנכס העממי הזה של עם ישראל לא ילך לטמיון'. עמדותיו אלה מכוונות למשא התרבותי של עולי המזרח תוך התעלמות מקהילות יהודים אחרות. את "עדות ישראל במזרח", ו"האנתרופולוגיה החברתית של היהודים" תפס פטאי כקטגוריות חופפות.

בשלהי שנות ה-40 עבר כובד המשקל התיאורטי של פטאי מהאבולוציוניזם הפרייזרי לגישת האנתרופולוגיה התרבותית בנוסח האמריקאי שהעמיד וניסח פרנץ בואז, בתיווכו של האנתרופולוג האמריקאי מלוויל הרסקוביץ. לפנייתו של הרסקוביץ, אז עורך כתב העת של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, שלח פטאי דו"ח על מצב האנתרופולוגיה בארץ, (1946).

כשנוסדה הפקולטה למדעי החברה ב-1946 המליץ לכונן מחלקה לאנתרופולוגיה, משני טעמים, האחד כי המתודה של המחקר האנתרופולוגית של עבודת שדה לגיטימית כמו המסורות אחרות במדעי החברה, והשני, האפשרות ליצור זיקה בין אנתרופולוגיה לבין יהדות. בהמשך הציע פטאי דרכים אפשריות לסיוע של האנתרופולוגיה למדינה ובמיוחד תרומתה האפשרית לפתרון בעיות חברתיות ותרבותיות של הקבוצות השונות, יהודיים ולא יהודיים.

לאחר מספר ניסיונות נפל להשתלב באוניברסיטה העברית, בתחילת שנות החמישים היגר פטאי לארה"ב והמשיך לכתוב לחקור וללמד על נושאים יהודיים, ערבים, מזרח תיכוניים וישראלים, עד להסתלקותו ב-1996. באמצע שנות השמונים הציע תרומה נכבדה לכינון קתדרה לאנתרופולוגיה יהודית בפקולטה למדעי החברה אוניברסיטה העברית, אך זו דחתה את הרעיון על הסף אף מבלי שיידעה את בעלי העניין.

שמו עלה בקהילה האנתרופולוגית האמריקאית ב-2003 בעקבות שערורייה אנושית ואנתרופולוגית שעיתונאי אמריקני פרסם. הוא טען כי ספרו של פטאי The Arab Mind, שימש כמדריך למשתמש לקציני המודיעין האמריקנים וסוהרי הכלא העיראקי הידוע לשמצה אבו-גרייב, שבו עונו והושפלו הכלואים על סמך התובנות "על הערבים" בהשראת הספר.

– ראו קישור לכתבה בניו-יורקר: The Gray Zone –

פרשיה זו עוררה תגובות נסערות בקהילה האנתרופולוגית האמריקאית והציפה שאלות עקרוניות הנוגעות לאחריות ומעורבות אנתרופולוגים. רבים ביקרו את מידת תקפותן של הכללותיו באשר ל"חשיבה הערבית", המתייחסות למרחב עצום ומגוון של קהילות מהקווקז ועד צפון אפריקה. תובנותיו הבסיסיות אינן זרות לרוח ההכללות המקובלות גם במקומותינו.

פטאי היה איש של מילים, פחות יצא לשדה ויותר ניסח תובנות כלליות ומוכללות המתבססות על חומרים עיוניים מחדר העבודה שלו. הפרישה והיקף התכנים והתחומים שעליהם כתב הטילו צל ביקורתי על מידת העמקתו ומקצועיותו. אילו היה מצליח לממש את חזונו בישראל, היה הזיווג בין אנתרופולוגיה ליהדות מתממש באוניברסיטה העברית מוקדם יותר. הוא היה מרוצה מכך שכיום רוב האנתרופולוגים שבה עוסקים בנושאים יהודיים. פטאי ממשיך לתרום לאנתרופולוגיה הישראלית גם לאחר הסתלקותו. במשאבי קרן שהקים בהוצאת Wayne state university press ראו אור ב-Raphael Patai series in folklore and anthropology  פרסומים של אנתרופולוגים ישראלים הכוללים את אלאור, בילו, גמליאל, כתריאל, שלי-ניומן, נוי, אבוהב, הרצוג ואח' על האנתרופולוגיה הישראלית ועוד ידה נטויה.

 

רשימה ביבליוגרפית של פרסומי פטאי :

Victor Sanua (ed.) Fields of Offerings, New Jersey: Cranbury, Pp.29-53.

על פטאי:

אורית אבוהב, פני אדם: על תרומתם של האתנולוגים אריך בראואר ורפאל פטאי לחקר האנתרופולוגיה של היהודים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כב' : 159-178. 2003

http://eshkol.huji.ac.il/Orit_Abuhab_p.pdf

 

Orit Abuahv, Raphael Patai, in Blackwell companion to Jewish Cultures, Oxford: RoutledgeCurzon. 2004

 

Dani Schrire, "Raphael Patai, Jewish Folklore, Comparative Folklorists and American Anthropology", Journal of Folklore Research, 47(1):27-43. 2010

 

 

 

יחזקאל זונאבנד –  ראש העיר הטוב מבין האנתרופולוגים והאנתרופולוג הטוב (אולי) מבין ראשי הערים:

"בסוף 1950 התכנסה בביתו ועדה של האוניברסיטה העברית שנועדה לדון ב"הנהגת הוראה ומחקר באנתרופולוגיה לענפיה השונים…בייחוד בקשר עם הבעיות המתעוררות עם העליה הנוכחית". וכן כי זו מספקת "הזדמנות בלתי חוזרת לחקר של האתנוגרפיה והאנתרופומטריה של העדות השונות והשינויים הנגרמים על ידי המגע ביניהן בארצנו..".

הפקולטה חיפשה מועמד מתאים שילמד גם אנתרופולוגיה פיזית וגם חברתית, מתוך תפיסתה של האנתרופולוגיה במשמעותה ההוליסטית, אך בגלל הקושי למצוא כזה, במקביל חיפשה גם אנתרופולוג חברתי. הוצע לפנות לרוברט רדפילד (Redfield) (1897-1958), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, שיבוא כאורח לישראל לפרק זמן קצוב. הנימוקים היו כי 'רדפילד הוא נוצרי, איש מצטיין ביותר ומעוניין בישראל […] ביקורו של איש זה אצלנו יכול לקדם מאד את ענייני האוניברסיטה באמריקה, בייחוד בשיקאגו, כי האיש מקיף שטחים שונים, מתמצא בכל מדעי החברה'. וגם כי 'אם נדע לרכוש את לבו – יוכל להביא לנו תועלת מרובה ולעורר גם אחרים'. שנתיים לאחר מכן עלתה מועמדותו של מרק זבורובסקי (Zborowski) (1908-1990). זבורובסקי היה חבר בצוות אינטר-דיסציפלינרי של מומחים במדעי החברה מאוניברסיטת הרווארד, בראשותה של מרגרט מיד, שערכו פרויקט משותף על "תרבויות מרחוק" (The Study of Cultures at a Distance), ובמסגרתו עסק זבורובסקי בשחזור החיים בשטטל האירופי. אולם, החיפוש אחר מועמד מתאים לווה בחשש של האוניברסיטה שמא 'לאור השינויים הכלכליים איני בטוח אם מועמדים (כבר נמצאו) יסכימו לבוא'. בדיעבד היוזמה לא הבשילה.

 

ב-1954 נראה שנמצא המועמד המתאים: הנרי יחזקאל זונאבנד (Sonnabend), איש אשכולות, נודד מתמיד ורב-עלילות. זונאבנד נולד בפולין ב-1901 ולמד הנדסה בגרמניה והמשיך בלימודיו לדוקטורט בתחומי הסטטיסטיקה והדמוגרפיה בפדובה, איטליה. יוסף קרוק שספד לו (דבר, 1956) העיד עליו כי עם תום הלימודים היגר לרודזיה, עקב שאיפתו להעשיר את עצמו מבחינת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה על ידי הסתכלויות-חיים חדשות וישירות…. הוא מחליט להכיר מקרוב ואישית את האוכלוסייה המקומית, גר באוהליהם ובבקתותיהם, לומד שפתם, מתוודע למנהגיהם, דתם וחוגר למושגיהם הלאומיים- גזעיים'. בקיצור, אנתרופולוג שדה קלאסי. ב1938 התיישב ביוהנסבורג בדרום אפריקה ושם שימש כמרצה לסוציולוגיה ודמוגרפיה. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא האמריקאי בצפון אפריקה ו'מאחר שהיו נהירים לו שבילי התרבויות של עמים שונים, ידע יפה לנהל את המלחמה הפסיכולוגית נגד הפשיזם האיטלקי והנאצים הגרמני… עמדו לו מחקריו הסוציולוגיים וניסיונותיו בגרמניה ובאיטליה.' לאחר מכן הופקד בידו ניהול מחנה של שמונים אלף שבויי מלחמה איטלקים בצפון אפריקה, שדאג להשכלתם הבסיסית ועל פעילותו בתחום החינוך. עם סיום המלחמה שב זונאבנד למשרתו באוניברסיטה ביוהנסבורג ובמקביל היה פעיל בקהילה היהודית ובארגונים ציוניים, שבמסגרתה שהה שנתיים בצפון אמריקה, ולמרות שהוצע לו ללמד במונטריאול החליט לעלות ארצה. ב-1952 התיישב במגדל-אשקלון, בה ניהל תחילה את סניף אפרידר שהקימה את אשקלון החדשה ולאחר מכן עמד בראשות העיר.

כאמור, הוכשר זונאבנד כסוציולוג אך היתה ברורה זיקתו לעבודת שדה. בשהותו בדרום אפריקה הוא ערך מחקרי שדה ופרסם עבודות בתחומי חינוך, דמוגרפיה, תכנון ערים, שירותים חברתיים (שנגעו בעיקר לאוכלוסיות השחורים), וגם בנושא "יחסי גזעים". אל האוניברסיטה העברית הגיע בתמיכת ממליצים, בעיקר סוציולוגים בעלי מוניטין וגם מקרובו ההיסטוריון יעקב טלמון. זונאבנד הציע לאוניברסיטה ללמד תמורת סכום סמלי, ונתמנה כחבר מחקר בתחום של אתנוגרפיה ואנתרופומטריה. הוא תכנן ללמד את הקורס "המגע בין עמי התרבות האירופים והעמים האפריקניים". בקיץ 1954 הציע להזמין במימונו הפרטי את האנתרופולוג הבריטי ממוצא דרום אפריקאי מאיר פורטס (M. Fortes) לביקור לירושלים, כדי שייעץ בתכנון תוכניות המחקר וההוראה באנתרופולוגיה. אולם, האוניברסיטה השהתה את ההזמנה עד ש'הכספים הדרושים (הקצבתו של זונאבנד) יהיו בידי המוסד'. הכסף לא הגיע, ופורטס לא בא. לפני שהספיק לממש את תוכניותיו, נפטר זונאבנד לפתע ב-1956 וחלון ההזדמנויות להנהגת אנתרופולוגיה רב-תחומית נסגר שוב. מיומנויותיו הניהוליות של זונאבנד הוכחו לבלי ספק, וכן גם קשריו עם המערכת הפוליטית המקומית. אולם את כישוריו האקדמיים קשה להעריך שכן לא פרסם מעל במות אקדמיות. משם הקורס שהציע, נראה שמשך אותו המגע באפריקה בין האירופאים המתורבתים לשחורים. לו היתה דרכו מתממשת, הוא היה ראש עיר הטוב מבין האנתרופולוגים ואנתרופולוג טוב מבין ראשי הערים, אך תרומתו לאנתרופולוגיה היתה מוגבלת.

ד"ר אורית אבוהב היא אנתרופולוגית וראש המגמה לניהול חברה וקהילה במכללת בית ברל. אבוהב כיהנה כראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית והייתה בן התלמידות הראשונות של המגמה לאנתרופולוגיה במחלקה בעברית. מחקריה עסקו בהתפתחות האנתרופולוגיה בישראל,מתנות לחתונה, שיטות מחקר איכותניות ותרגומי אנתרופולוגיה לעברית.ספרה קרוב אצל אחרים: התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, אשר מבוסס על הדוקטורט שלה מהמחלקה בעברית, פורסם בהוצאת רסלינג ב2010.

ד"ר לירון שני, בוגר ומוסמך המחלקה בעברית, הוא כיום פוסט דוקטורט במרכז שוסטרמן לחקר ישראל ובמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברנדייס. מחקריו של שני מתמקדים באנתרופולוגיה של סביבה וחקלאות, אנתרופולוגיה של המדע ועיצוב המרחב והנוף.  עבודת הדוקטורט שלו – "פלפלים אדומים ושיטים מצהיבותאדם וטבע במתח שבין חקלאות וסביבה בערבה",  זכתה בפרס גלקמן לעבודת הדוקטורט המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בזמנו הפנוי הוא מפעיל (ביחד עם ספיר פרץ) את דף הפייסבוק בחברת האדם.