בשנים האחרונות אני פועלת, בשיתוף עם חברות וחברים, בפעילות המכוונת וממוקדת בדוקטורנטים בחוגים לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בארץ. במאמר זה אני מבקשת להציג את המניעים שהביאו אותי לכך מלכתחילה, לספר על הפעילות שנוצרה ולחלוק את התובנות שהתגבשו לגבי המשך הדרך.

  1. שוב אני והפה הגדול שלי

כנהוג באנתרופולוגיה, אתחיל בסיפור אישי "מהשדה" – הוא חיי היומיום כדוקטורנטית. את התואר השני סיימתי בתחושה מצוינת של סיפוק ומיצוי. חשתי שקיבלתי תמיכה, ליווי והערכה שנתנו לי את הבסיס לזהותי כחוקרת לקראת בניית עתיד אקדמי. באנתרופולוגיה מצאתי את הבית שלי: ראיתי את הדיסציפלינה כמעוררת ומסעירה, מזמנת ויכוחים ודיונים, ואת צוותי הקורסים שלימדו אותי כמאפשרים הטלת ספק והבעה עצמית. היכולת ואף ההזמנה לבטא את הקול הסובייקטיבי של החוקר/ת כחלק מהמחקר הקסימו אותי, ושקעתי כל כולי במחקר התיזה. חשבתי שאותה הפתיחות לדיון ולשיח ילוו אותו הלאה בלימודי התואר השלישי, אך במהרה התבדיתי. כבר באחד הכנסים הראשונים בהם נכחתי, במהלך מושב שדן ביחסי מנחה-מונחה, העליתי, אני, הדוקטורנטית הטרייה והתמה, שאלה – מה עם הרגעים הפחות אופטימיים וחיוביים העולים לעיתים ביחסים אלו? היבטים שראיתי סביבי אצל חברים וקולגות. התהייה הפרובוקטיבית שלי הושתקה לאלתר: "אולי כדאי שתדברי עם המנחה שלך", נעניתי על ידי מרצה בכיר, ובכך הסתיים הדיון.

המקרה הזה משקף בעיני שתי נקודות מרכזיות בקשיים שיש לדוקטורנטים. ראשית, היחסים המורכבים – לא רק עם המנחים והמנחות, אלא עם כלל הסגל הבכיר במרחב האקדמי. מלבד המנחים, הסגל הבכיר יכולים להיות מי שמעסיקים אותנו כמתרגלים או כעוזרי מחקר, והם האנשים שגם קובעים את עתידנו במידה רבה. האם יכתבו לי המלצה למלגה? האם יעסיקו אותי כמתרגל/ת? כיצד יתייחסו להצעת המחקר שלי בוועדת המלגות? האם יסכימו לשבת בוועדת הדוקטורט שלי? התלות הגדולה – התעסוקתית, הכלכלית והמנטאלית, בין הדוקטורנטים לסגל, היא אחת הסוגיות המשמעותיות בה אנחנו נתקלים בשלב שבו אנו מצויים, זאת כמובן גם לצד חוויות חיוביות בחיבורים בינאישיים, אינטלקטואליים ומנטוריים.

שנית, וזו הסוגיה המרכזית כאן, היא הגישה הניאו-ליברלית שעומדת בבסיס משפט שכזה. לפתע, בשלב הדוקטורט, כל ההסתכלות המבנית והחברתית של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה אותה אנו עמלים לבסס במוחותיהם של הסטודנטים שלנו [למשל במושגים כגון חיברות, הסללה, ציפיות מגדריות ועוד] – נדחקת לשוליים, וכולם דוגלים באחריות היחיד על חייו ועל גורלו. מרגיש/ה נטוש/ה על ידי המערכת? המחלקה? המנחה? בודד/ה או מבולבל/ת בתהליך הכתיבה או איסוף החומרים? לא מקבל/ת מלגות? המלגה שלך לא מתחשבת בכך שילדת במהלך הדוקטורט? היית צריכ/ה לברר טוב יותר, לשאול מראש, להבליט את עצמך, להתייעץ כמו שצריך, לבדוק אצל קולגות, אצל המזכיר/ה, אצל האחראי/ת, ואם לא – זו בעיה פרטית שלך. אולי את/ה לא מספיק טוב/ה או שאת/ה לא מספיק רוצה את זה. בכל מקרה, אל תתקרבנ/י. תגדל/י עור של פיל, או שאולי זה לא המקום בשבילך.

  1. "מסיבת קיטורים"

אחרי כמה שנים בדוקטורט בהן צברתי ביטחון, כמו גם עוד סיפורים של קולגות על מגבלות ומכשולים מערכתיים, החלטתי לארגן שולחן עגול לדוקטורנטים בכנס האנתרופולוגי (2016). מפגש זה, החלטתי, לא יהיה מושב של עצות והמלצות. במושב גם לא נציג את עבודות המחקר שלנו ולא יעבירו אותו מרצים בכירים שיתארו בעיניים בורקות את תקופת הדוקטורט. במושב זה אנחנו, הדוקטורנטים, נשמיע את קולנו. לשמחתי המושב היה הצלחה הן מבחינת כמות המשתתפים והמשתתפות והן מבחינת השיח הפתוח, הכן והעשיר שעלה. במושב דנו בנושאים רבים שמטרידים אותנו- חוסר קבלת מלגות [כמו גם השאלה מדוע מקבלים מלכתחילה דוקטורנטים ללא מלגות בחוגים לסוציולוגיה אנתרופולוגיה בישראל?]; תחושת בדידות בדוקטורט ודרכים להפיג אותה [למשל הקמת קבוצות קריאה ודיון]; הצורך בהערכות חיצוניות במהלך הדוקטורט [בו במשך כחמש שנים לפחות, עומלים על עבודה שלא רואים ממנה כמעט פירות בדרך] ועוד.

למרות ההצלחה, לא שכחתי משפט שאמרה לי קולגה: "שזה לא ייראה כאילו אנחנו סתם מתבכיינים". האמנם סתם "התבכיינו"? האם המפגש היה דרך "להוצאת קיטור" באווירה מכילה ותו לא? לפי תמר כתריאל, אחת המשמעויות של המילה "לקטר" הינה תלונות והבעת אי שביעות רצון ללא הצדקה[1], המכילות רכיב חברתי ישראלי ייחודי. מעמדו של "טקס הקיטורים" הוא נמוך ומשתדלים להימנע ממנו, שכן "הקוטר המקצועי נתפס כאדם המסרב ליטול אחריות למה שקורה לו, אדם הרואה עצמו נפעל על ידי הנסיבות ולא שחקן פעיל בעולמו" (כתריאל, 1982: 154). אמנם, בדומה למפגשים אותם מנתחת כתריאל, אכן נוצרה סולידריות ותחושת אחווה בין המשתתפים במפגש הדוקטורנטים, וכן אחת המטרות היתה מתן פורקן משותף לתסכולים ומתחים. אך הבעיה בתפיסה כזו הינה שאין נותנים לדיבור עצמו משמעות של עשייה, אלא להיפך – המשמעות היא של – "הפסיקו לדבר והתחילו לעשות" (שם). אכן עלתה השאלה מהי הפונקציה של שיח זה מבחינה מעשית: הלא כסף פנוי אין למחלקות וסביר שלא תיפתחנה לפתע שיחות לב אל לב עם סגל בכיר, אז מה הטעם של כל זה…? מה שהניע אותי להמשיך הוא האמונה בכך שיש כוח פוליטי וערך לעצם קיומה של השיחה. מעבר להבנה ששיום של פרקטיקה מסוימת כ"התבכיינות" או "קיטור" הוא חלק ממנגנון הדרה והקטנה של הדוברים ושל הנושאים המדוברים, העובדה שרבים שפניתי אליהם לא רצו להשתתף במפגש הדוקטורנטים בשל פחד "לשרוף גשרים" או לפגוע במעמדם מול מרצים או מחלקות, הייתה עדות בפני עצמה לנחיתות המעמדית של דוקטורנטים במערכת האקדמית. הפחד הזה משתק ומשתיק.

איעזר גם פה בהרצאתה של כתריאל מהכנס האנתרופולוגי האחרון[2], בו היא המשיכה ודיברה על הנטייה החברתית להמעיט ממשקלו ומחשיבותו של הדיבור, זאת אל מול טשטוש הדיכוטומיה של "דיבורים מול מעשים" על ידי ארגונים אקטיביסטיים [למשל "שוברים שתיקה"]. ארגונים אקטיביסטיים רבים מצביעים דווקא על המימד הפרפורמטיבי של דפוסים דיסקורסיביים ומדגישים את חשיבותם של סיפורים אישיים, מתן עדות ושימוש ברטוריקה ספציפית [כגון השימוש במילה "כיבוש"]. למעשה ארגונים אלה מתייחסים אל הדיבור עצמו כאקט של אקטיביזם. בהקשר זה ניתן לתת דוגמא מדבריהם של דוקטורנטים במפגשים, אשר דיברו למשל על הצורך להנכיח מול המנחה צרכים חומריים באופן חזרתי ועיקש, ללא בושה, אשמה או מחשבה שהם צריכים "להסתדר" בעצמם. דוגמא נוספת עלתה מסטודנטית לגבי האפשרות להתחשבות האקדמיה במצוקות אישיות במהלך הדוקטורט. זאת למשל בזמן טיפולי פוריות שהשפיעו על בריאותה (הנפשית והפיסית), פגמו בהתקדמותה ומנעו עמידה בדדליין להגשת מלגה חשובה. העלאת סוגיות כאלו ובקשת התחשבות בהם הינם אקט פוליטי ומהווים פעולה בפני עצמם במערכת המדגישה אחריות אישית ומעוררת תחושה כי כל בעיה היא בעיה פרטית בלבד. באותו ההקשר ניתן לציין את הדיון המסכם ביום העיון לדוקטורנטים (אותו אזכיר בהמשך), בו דנו על העמימות המשתמרת על ידי המערכת האקדמית לגבי מידע בתחומים שונים: למשל לגבי השאלה האם ישנו תגמול למנחה על הנחייתו ומהן חובותיו. בדיון נאמר כי עצם העמימות לגבי התשובה לשאלה זו משמרת יחסי כוח, ערפול ותלות גדולה ברצונם הטוב של המנחים. הדיבור בפתיחות ובכנות בהקשר זה דורש אומץ ומהווה פעולה משמעותית בפני עצמה. כמו כן, ההתאגדות, ההבנה כי אנו לא לבד במכשולים העומדים בפנינו והניסיון לשאוב מידע זה מזו זוהי פעולה הנותנת כוח לנו כקבוצה, כמו גם ביכולתה ליצור תחושת נחמה והפגת בדידות. לבסוף, אין ספק שהמטרה היא גם לבצע ולעורר לפעולה.

  1. בין רומנטיזציה לשבירת הרוח

בעקבות ארגון המושב הזה נבחרתי לנציגת הסטודנטים באגודה האנתרופולוגית הישראלית והחלטתי שאמשיך לפעול למען הדוקטורנטים. מצאתי צורך עז בעשייה שעלה מצד הדוקטורטים עצמם, וכן תמיכה מצד האגודה. ברוח זו בינואר 2017 ארגנתי יום עיון שהוקדש כולו לסוגיות שעולות בדוקטורט בשם: "מאחורי הקלעים של הדוקטורט: מתחים, דילמות ותובנות"[3], בו הציגו מרצים ומרצות ממוסדות שונים והתקיימו מושבים לפי סוגיות שנבחרו לאחר שיחות עם קולגות: "ניהול דוקטורט ויצירת הון סימבולי" [שעסק בהצגה בכנסים ודרכים להעמקת קשרים בינלאומיים]; "פוסט דוקטורט על מופעיו המגוונים" [שעסק בגמישות במחקר לצורך שיתופי פעולה אינטרדיסציפלינארים, מציאת פוסט דוקטורט שמתאים למשפחה והמחיר של פוסט מעבר לים], ומושב מסכם על סודות ועמימות באקדמיה [שעסק ביחסים עם סגל ומנחים]. גם מפגש זה נחל הצלחה והגיעו אליו משתתפים רבים. אך גם כאן קיבלתי הערה לאחר הכנס שגרמה לי לחשוב על מהותו שוב, והיא קשורה לשבירת הרוח, הדכדוך, או במילים אחרות ה"באסה" ששיחה על עתיד לוט בערפל ועל עמימות תעסוקתית מעלה. "אם הכל כל כך נורא, מה הטעם להמשיך?" תהתה סטודנטית בפוסט שפרסמה ברשת החברתית לאחר יום העיון. אמירות לגבי הסכנה ביצירת אווירה פאסימית קיבלתי עוד קודם, כמו גם הערות על הצורך לסיים בזריקת עידוד. למרות שמלכתחילה לא רציתי לתת יד למה שראיתי כרומנטיזציה של תקופת הדוקטורט מצד מרצים בכירים – שהקשר בין מה שציפה להם בסוף הדוקטורט אין לו דבר וחצי דבר עם מה שמצפה לנו מבחינת עתיד ופרנסה, מיד חשתי אשמה על כך שגרמתי לה להתעצב ולפקפק בבחירותיה. מאידך חשבתי, לא עדיף לדעת את הדברים מראש? להיות מוכנים ולבחור בחירה מודעת במסלול עקלקל זה תוך הבנת הקשיים והמחירים שהוא גובה? לבסוף הבנתי כי לא אוכל לקחת אחריות על אופני הפרשנות של כל סטודנט/ית את הצפת הבעיות והדילמות הקיימות בתקופת הדוקטורט. לא אומר לסטודנטים שכדאי להם לעשות דוקטורט בכל מחיר, וגם לא אנסה להניא אותם מכך במעין עמדת יודעת-כל. בקרב הסטודנטים שאני מלמדת, אני מנסה לעורר ולעודד סקרנות סוציולוגית וניצוץ בעיניים שמתחיל מפנטזיה, דמיון ורצון לדעת עוד. אותו הניצוץ שקיים אצלי היום, לאחר מספר לא מבוטל של שנות אקדמיה, ומניע אותי להמשיך וללכת בשביל שעליי לייצר בעצמי.

  1. אתם האנשים להם חיכיתם

דילמות מגוונות מצויות בלקיחת תפקיד של "נציגוּת" או חתירה לשינוי באקדמיה. ראשית, יש כאן סוגיה מגדרית: נשים בארגונים נוטות יותר לקחת על עצמן תפקידי פנאי הדורשים זמן מחוץ לשעות העבודה, ולתפקד בפורמט סטריאוטיפי כדואגות לאווירה ולהווי. הן גם נוטות להיות אחראיות על תפקידים פנימיים, "שירותיים" שאין להם כל תגמול חומרי או אפילו הון סימבולי[4]. כך, התפקיד שלקחתי על עצמי אינו מתגמל מבחינה כלכלית. אני לא מקבלת כל תשלום על אף יזמה של שולחן עגול או כנס וכל זמן שאני משקיעה בכך מגיע על חשבון זמני הפרטי. אחרים בעלי ניסיון כבר הזהירו אותי להגביל באופן יזום את הזמן המוקדש לכך, אזהרה חשובה במיוחד בעבודה גמישה כל כך כמו הדוקטורט, בו את אחראית לבניית לוח הזמנים שלך. יתרה מזאת, עולה השאלה עד כמה להשקיע עבור משהו שיתכן ואת פירותיו לא אראה? הדוקטורט הוא זמן ארוך, אך מוגבל. מכאן – האם מגיעים לעמדת כוח וביטחון לעמוד על שלנו ולהיאבק על עקרונות רק כשכבר מסיימים את התפקיד? האם שווה להסתכן ביצירת אווירה חשדנית או בעייתית ביני לבין בכירים ובכירות ממני, על מנת ליצור שינוי קלוש כלשהו שיתכן ולא אזכה לראות בעצמי?

עם זאת, מבחינת תגמולים בתהליך אותו אני עברתי, כל הצלחה ומשוב חיובי נתנו לי עוד כוח ומוטיבציה להמשיך. זיהיתי כיצד אני מתפתחת עם הזמן והניסיון ופחות נבהלת מהברזות פתאומיות, מתשובות לא נעימות מבכירים או מהפתעות בלתי צפויות בעת ארגון כנסים או יוזמות אחרות. זאת כדי לומר כי העשייה הזו חיזקה את האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי ובתרומה שבאפשרותי לתת. מצאתי לפתע שנעזרים בי, ושאני כבר יכולה לחלוק תובנות ולנסוך ביטחון באחרים. זרים מזהים את שמי בכנסים ויצרתי קשרים בלתי אמצעיים עם רבים בדיסציפלינה, חלקם יחסי חברות של ממש. היזמה האחרונה עבור דוקטורנטים נקראת [5]“Study Budy” בשיתוף עם אורי כץ, נציג החוקרים הצעירים של האגודה הסוציולוגית, ומציעה מפגשי דוקטורנטים כקבוצות דיון לפי אזור גיאוגרפי. מאחר ושנינו היינו חברים בקבוצה כזו במשך כשנה, מצאנו אותה מועילה מאד ונותנת לנו תמיכה רגשית ואישית יחד עם משוב מקצועי והפרייה הדדית. ההיענות הנרחבת ליזמה מצביעה על היותה בעלת פוטנציאל לסייע באופן ממשי לדוקטורנטים ולהקל עליהם, ואילו במעט, את התקופה הזו.

לסיכום, אני כותבת לא כאקטיביסטית הגדולה ביותר או כמי שעוסקת בנושא החשוב ביותר, ובכל זאת אני ממליצה תמיד לדבר על הקשיים ובעיקר לעשות. משהו מפריע לכן/ם? מטריד? יש בעיה מערכתית ויותר מדי פעמים אמרו לכן/ם "ככה זה"? כדאי ומומלץ לעשות משהו. באזורים הלימינאליים בהם אנו נמצאים במסלול האקדמי – בין סטודנטים למרצים, בין דוקטורים צעירים למרצים בכירים, יש ואקום תהומי בתחומי יצירת קהילה, קולגיאליות ופעילויות. תתפלאו כמה הקשבה תוכלו למצוא אצל ראשי חוגים, פקולטות ואגודות (למשל אצל ראשת החוג פרופ' גילי דרורי ובתכנית הדוקטורנטים של הפקולטה[6]), ואפילו על הימצאותם של תקציבים ופתיחות ליוזמות חדשות. ישנם חללים רבים המחכים להתמלא ברעיונות, ביוזמות ובהצעות היצירתיות שלכן/ם.

הילה נחושתן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית ד"ר יהודה גודמן וד"ר סיגל גולדין. במחקר הדוקטורט שלה היא בוחנת את הפוליטיקה של גודל גוף בשדה הרפואי, ובפרט את היחס החברתי, המדיקלי והטיפולי כלפי נשים העוברות ניתוחים לקיצור קיבה, כמו גם את היחס של הנשים עצמן לגופן. 

[1] כתריאל, תמר (תשמ"ג). "מסיבות קיטורים  בטקס לשנוי בשיח של ישראלים. עיונים בחינוך 35, עמ' 151-162.

[2] תודה לפרופסור תמר כתריאל שהסכימה לחלוק איתי את תוכן הרצאתה: "דיבור ופעולה כקטגוריות תרבותיות בשיח אקטיביסטי", כנס האגודה האנתרופולוגית ה-45, 2017.

[3] https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/1032753566853220

[4] https://www.bustle.com/p/women-in-academia-do-more-unpaid-work-than-their-male-counterparts-the-reason-why-is-unacceptable-51270

[5] https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSd_k7pC1KChnHZJePJDPMaOBjAAuOpxGkhUv2ClF4LTWa1V8Q/viewform

[6] http://social.huji.ac.il/book/%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%9D