באחד הכנסים שמעתי פרופסור מגיב להרצאה על תרבות ארגונית: "כשאני שומע את המילה 'תרבות' בא לי להוציא אקדח ולירות בבן אדם." לקח לי כמה שנים להבין למה הוא התכוון ורק כשהתחלתי ללמד קורס על מפגש בין-תרבותי בארגונים, הרגשתי עד כמה קשה לשים אצבע על הדבר החמקמק הזה שנקרא "תרבות." לכאורה זה לא מסובך – תרבות היא אוסף של ערכים, נורמות ואמונות (ולפעמים נכללות בהגדרה הרחבה הזאת גם פרקטיקות ודרכי התנהגות) במקום מסוים: תרבות לאומית במדינות הלאום, תרבות ארגונית בארגונים.

עם זאת לעולם לא אגיד (אם לשים יד על הלב) "בתור יהודייה", "אצלנו הרוסים", "זה כל-כך ישראלי", או "אני קוריאנית". כמובן שבמקרים שונים אמרתי את כל אחד מהביטויים האלה ולפעמים את כולם בבת אחת, אבל לבד עם עצמי כבר לא הייתי בטוחה מי אני. אני כל ההגדרות האלו ביחד, וגם אף אחת מהן. אני אף פעם לא 100%, תמיד יהיה "כמו" ביני לבין ההגדרות השונות הללו, תמיד זאת תהיה התחזות. המראה, המבטא, הלבוש, והשם יסגירו. לצד זאת, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה למדנו שאנחנו מבנים תרבויות ושאנחנו מובנים תרבותית, ושהמושגים של שוני ודמיון, קרוב ורחוק, בעלי תרבות וחסריה, הם תוצר של אותה הבנייה. זה הרגע שבו אני מוציאה את האקדח.

המפגש הבין-תרבותי האישי שלי הביא אותי לנושא הדוקטורט, העוסק בדימויים תרבותיים בשיתופי הפעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות. גם המנהלים משתי המדינות שראיינתי התעסקו בתרבות לאומית וניסו להגדיר את עצמם על ידי הגדרת האחר באמצעות הדגשת השוני, הדמיון ומה שביניהם. בהתאם בניתי את שלושת הפרקים שעוסקים בבחירת השותף, בדמיון בין-תרבותי ובשיח גניבה טכנולוגית.

הפרק הראשון מתרכז בהשלמת משאבים בין היצירתיות הישראלית והיצרניות הקוריאנית, או במה שכיניתי "מדינת סטארט-אפ מול רפובליקת סמסונג". אם לפי הספרות של ניהול בינלאומי חדשנות ויצרניות משלימות זו את זו באופן אולטימטיבי, גיליתי כי דרך עדשות ביקורתיות ניתן לראות את הבינאריות שחלוקה זו מייצרת בין "ראש" ל"ידיים", לפיה יצירת הידע הנעלה (ראש) משלימה את השלב הנחות של יצרניות (ידיים). בפרק זה אני מראה ששני הצדדים משתמשים או הופכים את הדיכוטומיה של ראש/ידיים על מנת להגדיר את עצמם כמרכז מערבי ומפותח של יצירת ידע חדשני לעומת פריפריה מתפתחת של ידע משוחזר וחקייני.

הפרק השני בוחן מחדש דמיון (similarity) תרבותי בין ישראל וקוריאה, שכן, כפי שהמרואיינים הישראלים הגדירו: "הקוריאנים הם הישראלים של המזרח". לפי הספרות של הניהול הבינלאומי, הדמיון בין מדינות נובע ממאפיינים אובייקטיבים, ומבטיח שיתוף פעולה קל יותר בין הצדדים. לעומת זאת, אני בוחנת את האופן בו שותפים תופסים את הדמיון בין המדינות ובין כל מדינה ביחס למערב כדרך להבניית גבולות תרבותיים. אני שואלת שאלות כמו מי דומה למי, באיזו מידה ובאיזה הקשר נחשף אי שוויון ביחסי הכוח בין המשתתפים, אשר מוסתר על ידי דמיון המובנה כחיובי או ניטרלי. המבנה הדקדוקי של "כמעט דומה, אך שונה" מגלה את הפרדוקס של (חוסר)דמיון (dis)similarity)( לפיו דמיון חופף לשוני, ואף מחזק אותו.

הפרק האחרון בדוקטורט בוחן את השיח של ריגול תעשייתי בתור ניסיון סימבולי של דרום קוריאה לקבל סטאטוס של מדינה מתקדמת מבוססת חדשנות. קוריאה, אשר היתה ידועה בעבר כמדינה שמדביקה פערי פיתוח (catching up), נאבקת היום על מיקומה בתור מרכז של יצירת ידע חדשני שממנו הידע זורם או נגנב על ידי חברות מכלכלות מפותחות פחות. כיוון שידע מועבר ממדינות מתקדמות למתפתחות, השאלה "מי גונב ממי" הופכת לשאלת המיקום על ציר של מרכז ופריפריה. על כן, אני בוחנת את שיח הריגול התעשייתי המפריד ומציב מחדש גבולות בתהליך המעבר ממדינה מתפתחת למפותחת, במה שאני מכנה "פריפרית לשעבר" – מדינה עם כלכלה מתקדמת אך גם בעלת דימוי פריפריאלי.

בחזרה לתרבות – דרך כתיבת הדוקטורט הבנתי שבמקום לנסות להגדיר תרבות, צריך להסתכל על מה שמתרחש בגבולות תרבותיים. במקום להתרכז בתוכן תרבותי, צריך להבין איך משתמשים בו. ובמקום למדוד תרבויות ואת המרחק ביניהם, צריך לבחון כיצד המרחק התרבותי מבנה יחסי כוח. בדוקטורט אני עוסקת במנגנונים העומדים מאחורי ניהול, חצייה, פריצה והפיכה של גבולות סימבוליים, במאבקן של פריפריות לשעבר להפוך למרכזי ידע חדשני. חציית הגבולות בין מפותח למתפתח, בין מזרח ומערב ובין חדשנות לחקיינות היא זאת שמגדירה את התרבות, ולא להיפך.

אירה ליאן כותבת את הדוקטורט על דימויים תרבותיים בשיתופי פעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות בהנחיית פרופ' מיכל פרנקל ופרופ' גילי דרורי. אירה הינה מלגאית הנשיא ובשנה הבאה היא מתחילה פוסט משותף של מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים ושל מכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים.