במאמרו של אריה דובנוב, "'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה", הוא מתאר את מערכת היחסים שנרקמה בין האימפריה הבריטית ובין הציונות בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה סביב שאלת הצטרפות היהודים כדומיניון שביעי באימפריה.[1] בחיבור זה אבחן יחסים אלו כדוגמה למערכת קשרים בין מרכז ופריפריה קולוניאליים, ואתבונן בשתי אסטרטגיות שונות שהופעלו על-ידי האימפריה במסגרת אינטראקציה זו: הכלה, גמישות וסתגלנות כלפי הפריפריה הקולוניאלית – היא הציונות – מחד גיסא; והתערבות אקטיבית וכפיית מודל חיצוני על הפריפריה מאידך גיסא. אתייחס גם לאופן שבו שני מושגים מרכזיים – גזע וריבונות – משתלבים בתווך שביניהם. לצורך הניתוח איעזר בתיאוריות של קארן ברקי, טימות'י מיטשל, אנת'וני אנגי וחנה ארנדט, המאפשרות להוסיף לפרספקטיבה ההיסטורית של דובנוב גם התבוננות סוציולוגית ביקורתית.

ההקדמה לספר Empire of Difference של קארן ברקי (Barkey) מספקת נקודת-מוצא מיטבית לדיון בדינמיקה שבין מרכז וקולוניות באימפריות.[2] ברקי טוענת שכבר בעצם הגדרת המושג "אימפריה" טמונה התייחסות לקשר שבין המרכז, ה-Hub, ובין הפריפריות שנשלטות על ידו. האימפריה, חזקה ככל שתהיה, מוכרחה לשתף פעולה עם הפריפריות בכדי להמשיך ולהתקיים לאורך זמן, וליחסים עמן תרומה מכרעת למידת יציבותה.[3] שיתוף פעולה מיטבי עם הפריפריות ייווצר בראש ובראשונה דרך הגמשת המבנה הממשלי בקולוניות (וכנגזר מכך, גם במרכז האימפריה) והתאמתו לנסיבות החיצוניות.

לפי דובנוב, השאיפה להקנות לאימפריה הבריטית גמישות וסתגלנות ליוותה את הגותם של חוג "השולחן העגול", קבוצת יועצי-מדיניות בריטיים שפעלו בתחילת המאה העשרים, אשר בין חבריה נמנו מי שלימים היו לגורמים מרכזיים בכינונה של מדיניות החוץ של בריטניה בין שתי מלחמות העולם.[4] הוגים אלו ביקשו להפוך את המבנה האימפריאלי לגמיש יותר ביחס לקולוניות הכפופות לו, כך שזה יוכל להכיל צורות מורכבות ומשתנות של שלטון-עצמי. למעשה, חוג "השולחן העגול" האמין ש"הפיכתה של האימפריה לחבר עמים הייתה אמצעי-מנע לבלימת התנועות הלאומיות הגועשות ולהכלתן בה";[5] כלומר, שינוי המבנה והמהות של האימפריה הבריטית כאימפריה נתפס כחיוני להמשך תפקודה והתקיימותה. הבחירה להגיב להתעוררות הלאומית ולנסיבות הפוליטיות החדשות באמצעות הכלה ולא באמצעות דיכוי משקפת גמישות; ההחלטה להגיב באמצעות הגמשת המבנה האימפריאלי משקפת צורה נוספת של גמישות וסתגלנות שעל נחיצותן, כאמור, עומדת ברקי.

הצורך בגמישות כרוך בראש ובראשונה, לפי ברקי, בריבוי התרבותי שמתקיים בתוך אימפריה. היא גורסת כי הגיוון הפנימי הוא מהותי להגדרת המושג "אימפריה" בדיוק כמו הדינמיקות שבין המרכז והפריפריות. אימפריות אינן מתאפיינות בשאיפה לביטול הגיוון או בכוונה ליצירת קולקטיב מאחד ומאוחד;[6] עם זאת, כדי להמשיך ולהתקיים, על האימפריות "למצוא פתרון" לגיוון – כלומר, עליהן לנהל אותו באופן אסטרטגי. הוגי האימפריאליזם החדש הקדישו מידה רבה של מחשבה לניהול הגיוון האתני והתרבותי בתוך האימפריה הבריטית. דובנוב כותב כי אחד מהחידושים שהכניס חוג "השולחן העגול" במשנת האימפריאליזם הליברלי בא לידי ביטוי בהבנה שיש לשלב גם בני עמים נוספים שאינם בהכרח לבנים בתפיסת האימפריאליזם החדש.[7] אם כן, השאיפה להקנות לאימפריה הבריטית גמישות באה לידי ביטוי לא רק בשינוי המבנים הארגוניים שלה, אלא גם במוכנות להכיל מגוון אתני וגזעי רחב יותר בקרב העמים הנשלטים על-ידה.

קולונל וודג'ווד, הוגה התכנית לצירוף פלשתינה לאימפריה הבריטית כדומיניון שביעי, הבין שהתקבלות ההצעה תלויה במוכנות להכיר ביהודים כראויים להיכלל במשפחת חבר העמים הבריטיים.[8] לצורך כך, היה על וודג'ווד לשבור את מחסום הגזע שליווה את האימפריאליזם האנגלוסקסי והלבן מימיו הראשונים, ולהגות תיאוריה שתאפשר את החשבת היהודים כלבנים. לאור זאת, אפשר לתהות האם האימפריאליזם החדש באמת התגמש לכדי הכלה של רב-אתניות, או שמא הוא אפשר את אינטגרציית "האחר התרבותי" רק במחיר ויתור על הזהות הפרטיקולרית של אותן קבוצות שאינן לבנות. וויתור מעין זה יידון בהרחבה בהמשך.

מעניין לראות כי מקצת היהודים שתמכו בתכנית הדומיניון השביעי אכן ביקשו לאמץ זהות "לבנה" בכלל ובריטית בפרט. למשל, מחבר הביוגרפיה של בנימין ד'ישראלי, אלכסנדר קולישר, נועץ את גדולתו של ד'ישראלי בסינתזה שהצליח לבצע בדמותו בין פטריוטיות אנגלית ולאומיות עברית.[9] גם חיים ארלוזורוב העריץ את השתרגות הזהויות בדמותו של ד'ישראלי, ותפס את השילוב בין היהדות לאנגליות כ"צמיחה אורגנית", כלומר כטבעית.[10] המקור לתפיסות אלו טמון, אולי, בהערכה הרבה – ואולי אף הערצה – שרחשו ארלוזורוב והוגים ציוניים אחרים כז'בוטינסקי ווייצמן לאימפריה הבריטית; "אומה רודפת חירות ובטוחה בעצמה", כהגדרתו של ארלוזורוב,[11] אותה הוא ראה כמודל-לחיקוי מעורר קנאה.[12] גם לואיס ב' נימייר האמין כי על הלאומיות היהודית "ללכת בדרכה של 'הלאומיות הטריטוריאלית' המהוגנת והמתונה של הבריטים".[13] במילים אחרות, יחסם של חלק מהיהודים להשתלבות במסגרת הפדרטיבית הבריטית נתפס לא רק כאסטרטגיה ליצירת בית לאומי יהודי, אלא כאבן דרך משמעותית להבניית הזהות היהודית, כשזו תכוּנן לאורה של הזהות האנגלית מחד גיסא והישגי האימפריה הבריטית מאידך גיסא.

נראה, אפוא, שאחד ממאפייניה המרכזיים של מערכת היחסים בין האימפריה הבריטית לפריפריות שלה בכלל ולארגון היהודים במסגרת דומיניון בפרט הוא הנכונות לגמישות ולסתגלנות. עם זאת, אני מבקשת לטעון שגם האימפריאליות החדשה הייתה טעונה לא רק בהכלה, קיבול והשתנות-עצמית לאור הנסיבות, אלא גם במידה רבה של תחושת שליחות ושאיפה לשכפל את הסדרים הבריטיים במקומות נוספים. נטייה זו אופיינית לא רק לאימפריאליזם "הישן" של המאה ה-19 ולאימפריאליזם החדש הנדון בחיבור זה, אלא מלווה את מערכת היחסים הבין-מדינתיים עד היום. טימות'י מיטשל (Mitchell) מתאר בהקדמה לספרו Carbon Democracy את האופן שבו מדינות העולם-הראשון הדמוקרטיות נושאות את בשורת הדמוקרטיה למדינות לא-דמוקרטיות בשאיפה לשכפלה באפריקה ובאסיה כמות-שהיא, ללא התאמות לסביבה. מיטשל אמנם אינו כותב זאת במפורש, אבל ברור כי תפיסה זו של שכפול הדמוקרטיה מבוססת על אתנוצנטריות ועל תפיסת עליונות, כמו גם על הסברה כי קיים ציר התקדמות ליניארי, שבו מדינות המערב מצויות בשלב גבוה יותר מזה של מדינות שאינן מערביות.

אתנוצנטריות מסוג זה באה לידי ביטוי בתפיסה העצמית של האימפריה הבריטית. לפי דובנוב, בבסיס הרעיון הפדרטיבי עמדה התפיסה לפיה האיים הבריטיים הם "הלב הפועם של מדינה עולמית ממין חדש, מדינה הנעדרת רציפות טריטוריאלית… מושתתת על עקרונות של חוק וסדר המבטאים את תפיסות המוסר והצדק האנגלוסקסיים".[14] כלומר, האיים הבריטיים נתפסו כמרכז שאינו רק אדמיניסטרטיבי או ממשלי, אלא כיצרני חוק ותרבות בעלי ערך נורמטיבי גבוה יותר. לפי דוגמה נוספת, נימייר וודג'ווד תפסו את השיטה הפרלמנטרית הבריטית כ"תוצר של אבולוציה היסטורית ייחודית ודוגמה מופתית של גאונות פוליטית שהוענקה לעולם בידי בריטניה והופצה בזכות האימפריה".[15] תפיסה זו של האימפריה כיצואנית קודקס של כללים, נורמות ורעיונות למקומות נחשלים יותר, מעין מנוע של קדמה ונאורות, משקפת הן את תחושת העליונות האימפריאלית הן את תחושת השליחות שעומדת בבסיסה.

אפשר לבחון את תפיסת האימפריה הבריטית כיצואנית חוק וסדר גם מנקודת מבטו של אנת'וני אנגי (Anghie) כפי שהיא מוצגת במאמרו, "Finding the Peripheries: Sovereignty and Colonialism in Nineteenth-Century International Law" [16], אנגי מתאר את המפגש הקולוניאלי כעימות בין ישות אירופאית ריבונית ובין ישות לא-אירופאית, שנתפסה על-ידי המשפטנים שליוו את הפרויקט האימפריאלי כחסרת-ריבונות.[17] העדר הריבונות של אותן ישויות נתפרש בקרב המשפטנים כגושפנקא מוסרית לשלטון קולוניאלי; עם זאת, מושג הריבונות כשלעצמו נותר מעורפל, והמשפטנים נדרשו לנסח קריטריונים אשר יאפשרו להם להבחין בין ישויות בעלות זכות לממשל עצמי ובין ישויות ששליטה קולוניאלית בהן היא מוצדקת. בסופו של דבר, הקריטריון המרכזי שדרכו נבחנה ההצדקה המוסרית לשליטה באוכלוסייה הוא חברות במשפחת העמים או בקהילייה הבינלאומית.[18] כלומר, המסוגלות של ישות מסוימת להשתתף בשיח הבין-לאומי היא שמכתיבה את מידת הריבונות שהיא זכאית לה,[19] ולכן החברות במשפחת העמים נשאה חשיבות רבה במסגרת השיח המשפטי סביב הקולוניאליזם.

לאור זאת, אפשר להבין מדוע רק הזכייה בהכרה מצד מדינות אירופאיות נתפסה כגושפנקא לריבונות.[20] צורך זה בהכרה יכול להסביר את מוכנות ההוגים הציוניים לוותר על אוטונומיה מוחלטת ולשלב את המדינה היהודית כדומיניון הכפוף לאימפריה הבריטית, או לפחות להשלים עם הגדרה עמומה יותר לישות הפוליטית היהודית. לא זו בלבד שהם לא מצאו סתירה בין רעיון ההגדרה העצמית ובין ההשתלבות באימפריה הבריטית, הוגים כארלוזורוב טענו שעדיף להתחבר אל "'גוף מדיני כביר המרוכז על-ידי עניינים כלכליים ותרבותיים גדולים'" כאימפריה הבריטית.[21] לדעת ארלוזורוב, האימפריאליזם מיטיב עם הניסיון להגדרה עצמית, "שכן בחסותו נבנים מוסדות פוליטיים יציבים ובזכותו נוצרות התארגנויות מקומיות לצורכי ממשל עצמי".[22] גם זאב ז'בוטינסקי טען שהקמת מדינה יהודית לא מחייבת התנתקות מהאימפריה הבריטית.[23] במילים אחרות, מקצת מההוגים המרכזיים בתנועה הציונית הסכימו לייחס ל"מדינה שבדרך" הגדרות פוליטיות מעורפלות למדי כדי להמשיך ולחסות תחת כנפי האימפריה הבריטית. אני טוענת, אם כן, כי שאיפת היהודים להשתייך לאימפריה הבריטית התבססה לא רק על הרצון לבנות זהות יהודית חדשה לאורה של זו הבריטית, אלא גם על ההבנה שהכרה בריבונות תלויה בהשתתפות בקהילייה הבינלאומית, ושהאימפריה הבריטית – וכרטיס הכניסה שהיא מקנה לשותפות בקהילייה זו – היא שתכשיר צורה כזו או אחרת של ריבונות יהודית.

דובנוב טוען "שעמימות זו של מושגי הליבה הפוליטיים – 'בית לאומי', 'ממשל עצמי', 'קהילייה' ואפילו 'מדינה' – השתלבה היטב בעמימותו הגזעית של היהודי בעיני האירופי",[24] ובכך קושר בין שתיים מהסוגיות שנדונו כאן בהרחבה: גזע והצורך בהכרה מצד האימפריה הבריטית. גם חנה ארנדט כורכת בין התפתחות תורות הגזע והמפעל הקולוניאליסטי בספרה, יסודות הטוטליטריות.[25] היא טוענת שאחד מהגורמים שסללו את הדרך להתפתחות מחשבת הגזע הגרמנית והאנטישמיות המודרנית הוא מושג ה"אישיות הטבועה מלידה", מעין מקבץ תכונות מוּלדות שהבורגנות הנוצרית התאפיינה בו. מקבץ זה נתפס כמכתיב את זכויות-היתר שלה על פני אוכלוסיות חסרת "אישיות טבועה מלידה", כגון יהודים.[26] אני מפרשת את העדר ה"אישיות הטבועה מלידה" כמשקף צורה של עמימות גזעית: היהודי הופך לא מובחן באופיו, אישיותו גמישה וחסרת צורה ברורה, ועל כן הוא נתפס כנטול הזכויות הטבעיות שהבורגנות ייחסה לעצמה, אליבא דארנדט. אם אקשור את תובנותיהם של דובנוב וארנדט יחדיו, אפשר לומר שהעמימות הגזעית הייתה למקור נחיתותו של היהודי, והיא אולי גם המקור לנכונותו להתפשר על הגדרות פוליטיות אמורפיות.

המפגש הא-סימטרי בין גורם אירופי ריבוני ובין גורם לא-אירופי ולא-ריבוני, כביכול, עשוי להביא למחיקת הזהות הפרטיקולרית של אותו גורם לא-אירופי, טוען אנגי. למעשה, הזכייה בהכרה בריבונות-העצמית כרוכה בוויתור על הזהות האותנטית ובכניעה לסטנדרטים זרים.[27] לאור זאת, אפשר להבין את חששו של ארלוזורוב מכך שייתכן שהוגים ציונים אחרים יסתייגו מהתכנית, וזאת מכיוון שהיא עשויה לעורר "ניכור בקרב תומכי התנועה הציונית המבקשים לראותה כחלק אינטגרלי מתחיית עמי המזרח".[28] כלומר, הניסיון לאתר זיקות בין הזהות האנגלוסקסית הלבנה ובין הזהות היהודית, מאמץ שבו השתתפו כאמור בריטים ויהודים כאחד, נתפס כטשטוש הזהות האותנטית היהודית, בעלת הצביון "המזרחי" יותר. ייתכן שאפשר להסביר את החשש מביטול הזהות האותנטית לאור אופי המפגש הקולוניאלי כפי שצייר אותו אנגי.

לסיכום, אפשר לראות כי שתי האסטרטגיות השונות לניהול אימפריאלי – הכלה מצד אחד והתערבות אקטיבית מצד שני, כפי שתיארו אותם ברקי ומיטשל – באות לידי ביטוי גם כאן. הוגי "השולחן העגול" סברו שעל האימפריאליזם הבריטי לקיים בתוכו תצורות שונות של הגדרה-עצמית, כמו גם להכיל את הגיוון האתני בצורה מיטבית. לצד זאת, הם סברו שמתפקידי האימפריה להשליט את הנאורות הבריטית גם בקרב המדינה הציונית "שבדרך", תובנה שהתקבלה באהדה רבה בקרב כמה מההוגים הציונים, שראו בהשתלבות באימפריה הן "כרטיס-כניסה" להשתתפות בקהילייה הבינלאומית הן אמצעי לכינון זהות ציונית לאורה של זו הבריטית. דרך מושג הריבונות והאופן שבו הוא נקשר ביחסים האימפריאליים אליבא דאנגי אפשר להבחין באתנוצנטריות שליוותה את ההתנהלות הבריטית במקרה היהודי, כמו גם במחיר הזהותי שגבתה ההשתלבות כדומיניון באימפריה. תובנותיה של ארנדט ממחישות כיצד העמימות הפוליטית שהייתה כרוכה בהצטרפות לאימפריה התבססה גם על העמימות הגזעית שנקשרה בזהות היהודית, ועל האופן שבו זו תרמה גם לכינון נחיתותם.

נראה כי גם אם הציונות לא השתלבה, בסופו של דבר, כדומיניון שביעי באימפריה הבריטית, השימוש בפריזמה הסוציולוגית של חקר אימפריות מאפשר להאיר באור חדש כמה מההיבטים המסקרנים ביותר ביחסי התנועה הציונית והאימפריות שהקיפוה.

*חיבור זה מבוסס על מטלה שהוגשה לקורס "סוציולוגיה של אימפריות". הכותבת מבקשת להודות לד"ר יעל ברדה ולתהילה גדרון. 

מאיה קריינר היא תלמידה בשנה השנייה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובתכנית אמירים

ביבליוגרפיה

ארנדט, חנה. יסודות הטוטליטריות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.

דובנוב, אריה. "'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם השנייה". ישראל 24, מס' 1 (סתיו תשע"ז): 36-5.

Anghie, Anthony. “Finding the Peripheries: Sovereignty and Colonialism in Nineteenth-Century International Law.” Harvard International Law Journal 40, no.1 (Winter 1999): 1-71.

Barkey, Karen. Empire of Difference: The Ottomans in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press, 2008.

Mitchell, Timothy. Carbon Democracy: Political Power in the Age of Oil. London and New York: Verso, 2011.

[1] אריה דובנוב, "'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה," ישראל 24, מס' 1 (סתיו תשע"ז): 36-5. להלן: דובנוב.

[2] Karen Barkey, Empire of Difference: The Ottomans in Comparative Pespective (New York: Cambridge University Press, 2008), 3-27. להלן: ברקי.  

[3] שם, 10.

[4] דובנוב, 10.

[5] שם, 11.

[6] שם, 12.

[7] דובנוב, 14.

[8] שם, 25.

[9] שם, 27.

[10] שם, 31-30.

[11] שם, 30.

[12] שם, 31.

[13] שם, 25.

[14] דובנוב, 13-12.

[15] שם, 25-24.

[16] Anthonie Angie, “Finding the Peripheries: Sovereignty and Colonialism in Nineteenth-Century International Law,” Harvard International Law Journal 40, no. 1 (Winter 1999): 1-71. . להלן: אנגי.

[17] אנגי, 3.

[18] שם, 26.

[19] שם.

[20] שם, 62.

[21] דובנוב, 30.

[22] שם, 32.

[23] שם, 34.

[24] שם, 36.

[25] חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010). להלן: ארנדט.

[26] ארנדט, 277-276.

[27] אנגי, 65.

[28] דובנוב, 33.