עירום, המצב שנמצא מתחת לבגדים. על הציר שבין עירום וכיסוי פועלים נמרצות משטרי הצניעות והאופנה, הכבוד והיוקרה, היעילות והפיתוי, הלגיטימציה והביזוי. עירום ומבט, שתי מילים שהמפגש ביניהן יוצר משאב פוליטי.

כשים עמרני הפשיט את איילת שקד

בקיץ הקודם הציג ים עמרני, אז סטודנט ממכללת שנקר, יצירה גדולה בשם "סדינים", שבאחד מחלקיה מופיע דימוי עירום עם פרצופה של השרה איילת שקד. יצירה זו זכתה לביקורות שונות שקראו לצנזורה – מבחינה פוליטית, בשל ביזויה של שקד כדמות פוליטית, ומהיבט פמיניסטי, בשל השימוש במיניותה באופן סקסיסטי. מדובר ככל הנראה באחד משיתופי הפעולה התמוהים ביותר שחווה השיח הציבורי בישראל – בין תומכי שקד לפמיניסטיות שלא בהכרח תומכות בעמדתה הפוליטית. אך תימהוניים, כידוע, יש בשני הצדדים – במאמר מערכת בעיתון הארץ שהתפרסם בעילום שם, תחת הכותרת  "הצנזורית משנקר", הובעה ביקורת על צנזור היצירה-

כלל לא ברור שציור העירום — מסורת עתיקת יומין ופרקטיקה נפוצה באמנות הפלסטית — נועד לפגוע בשקד, ובוודאי לא בנשים בכללן. ניתן לפרש את הציור בדרכים שונות: למשל, לראות בו, בין השאר, מתיחת ביקורת על שמרנות שלוקים בה גורמים לא מעטים בימין הפוליטי הישראלי, ששקד היא במידה רבה פניו הייצוגיות. מכיוון שהנימוקים שניתנו לצנזורה אינם משכנעים, נותרת תלויה באוויר השאלה האם לא היה אלו איומים שלטוניים ברוח חופש המימון של שרת התרבות מירי רגב, או גלי התלהמות מימין ברשתות החברתיות, שהנחו את תמיר [יולי תמיר, נשיאת שנקר נ.ה.] באופן מודע או תת־מודע — במקום שתעמוד כחומה בצורה מול חלק מהרעות החולות שמביאים אתם הזמנים האלו, כפי שדורש תפקידה.

מאמר זה ניסה לצייר את המקרה כמתנהל בזירה שנשלטת על ידי שלוש נשים חזקות – רגב, האמונה על המימון, תמיר, האמונה על ניהול המוסד, ושקד, כמייצגת של סקטור פוליטי שמרן. המאמר אף מצדיק את השימוש בעירום בטיעון של "מסורת עתיקת יומין ופרקטיקה נפוצה באמנות הפלסטית". עם זאת, במאמר לא ניתן למצוא התייחסות להקשר החברתי הרחב בו הוא מתנהל.

ג'ון ברגר, חוקר תולדות האומנות פרסם בשנות ה- 70 סדרת טלוויזיה בשם "Ways of Seeing", ולאחר מכן הוציא ספר[1] בשם זהה, שעשה מהפכה בלימודי האמנויות הפלסטיות והתרבות החזותית ביחס לסוגיית העירום באומנות המערבית. לטענתו של ברגר, ההיראות היא חוויה מרכזית בעיצוב זהותה של אישה, כך שכל מערך התפיסות וההתנהגות שלה נשען על היבטים שקשורים בהופעתה. מתוך כך, זהותה של אישה מורכבת מהשתקפותה בעיני החברה, כמו גם מהאופן בו היא חווה את עצמה דרך עיני החברה, וכך היא הופכת מסובייקט שפועל ומפרש מציאות, לאובייקט שנתון למבט החברה עליו. זהו כמובן שימוש במהותנות אסטרטגית,[2] שכן, אין זו תכונה שנשים נולדות איתה, אלא הן מחונכות מלידה לצפות, לבחון, לשלוט ולהביט בעצמן. לטענתו של ברגר, על אף שתפיסות ביחס לייצוג של נשים ודימויי ערום נשי השתנו עם השנים, הדימוי הנשי נותר נתון עבור המבט הגברי, שהוא זה שמכונן את דמות האישה.

ד"ר סיוון רג'ואן שטאנג, חוקרת תרבות חזותית, קשרה במאמר שפרסמה באתר "העוקץ", בין הגותו של ברגר לציור העירום השרה שקד:

"ברגר פנה אל ז'אנר הציורים של נשים בלי בגדים (וגברים עם מכחולים) ברנסנס והבחין בין "עירום" (גוף בלי בגדים) ו"ערטול" (ייצוג שלו), כקטגוריות שמסמנות שתי צורות של חוויה מינית פוטנציאלית, עצמית וחיצונית – בה הגוף הופך אובייקט לחוויה מינית של גוף אחר, גם אם הוא אינו מכיר בכך. ברגר טוען למעשה שז'אנר ציורי העירום ברנסנס הניח את היסודות לתרבות החזותית האלימה והסקסיסטית של ימינו, שבה "עירום" אינו אלא "ערטול" שהמוענים והנמענים שלו הם גברים, ושאין לו דבר עם מיניות נחווית של נשים.

השיח סביב הציור של שקד עבר מהר מאד מדיון בשאלת העירום לדיון בשאלות של צנזורה והגבלת חופש הביטוי […] אני מסרבת לקבל את הדילוג הזה. […] זהו דיון שמתנסח במונחי מסורת הליברליזם והנאורות, שבמרכזו האדם החושב. מה זה חושב, חושב מלא. על מה? על אין סוף הזכויות שמגיעות לו. אבל מיהו ה"אדם" הזה? בזמן שעל זכויותיו הוא דואג לחשוב, הוא גם דואג לשכוח ולהשכיח את מי שישלמו את מחירן, על מי צריך לדרוך ואת מי צריך למעוך כדי לאחוז בזכות לכל ה"חופש" הזה לראות, לראות הכל.

[…] על תרבות אפשר לדבר, לדון, לשאת ולתת על גבולותיה ועל הלגיטימיות שלה. אלימות, לעומת זאת, מציינת את גבולות התרבות ואל לה להופיע, כיוון שהיא מאיימת על קיומה. וכך, במסגרת השיח הנוכחי, ומאחר שבתרבות עסקינן, אפשר לשאת טיעונים נאורים ומופשטים על "חופש הביטוי" ו"צנזורה", ששוב הופכים לטבעי את הסדר הקיים שבו אלימות היא תרבות ויש להגן על התנאים המאפשרים את הופעתה. על גבו של הגוף הקונקרטי, הממשי, הפגיע, האנושי והחי שנמצא אי שם 'מאחורי' הציור, גופה של אשה, ניתן להתעלות אל עבר דיונים בשאלות אוניברסליות הקשורות ל"חופש" (שלנו לדכא את החופש של אחרים/ות)".

מה שבלבל אותי במקרה הזה, הוא שיכולה להיות ביקורת לגיטימית שראוי שתהיה מופנית כלפי שקד כממלאת תפקיד ובעלת כח ויכולת השפעה. שכן, כמושא לביקורת פוליטית השרה שקד ממלאת את חלקה, ומספקת ערב רב של מוקדי התייחסות עניינים. עם זאת, מהאופן "חסר הטעם" שבו פעל אותו סטודנט, פשוט הרגשתי נבגדת. האם לא ניתן לקדם מאבק אחד (בהנחה שאכן בזה מדובר) באופן שלא רומס מאבק אחר? אני מאמינה שחלקה הגדול של הביקורת שמופנית כלפי שקד קשורה במדיניות עוכרת שוויון שהיא והמפלגה בה היא חברה מקדמות בתחומים שונים: מדיניות כלכלית נאו-ליברלית, מדיניות שמרנית בכל הקשור ליחסי דת ומדינה, שלילת זכויות מקבוצות חברתיות שונות ועוד. לכן, לתפיסתי, לא ראוי שהעברת הביקורת עליה, מוצדקת ככל שתהיה, תתבסס על עצם היותה אישה, ותעשה שימוש בגופה כאובייקט מיני שניתן להגחיך. עם זאת, נשאלת השאלה האם כל מקרה של ייצוג עירום נשי הוא פסול.

כשמאנה חשף את אולימפיה

באמצע המאה ה- 19 הצייר הצרפתי אדואר מאנה, מאבות תנועת האמנות האימפרסיוניסטית, הציג את ציורו "אולימפיה", שהסעיר את הבוהמה הצרפתית. כך כתבה אנה קליימן על היצירה במגזין "ספוליה",[3] בהסתמך על מאמרו של צ'ארלס ברנהיימר[4]–

"היצירה השנויה במחלוקת של מאנה מתארת דמות אישה לבנה שרועה בעירום, ולצידה משרתת שחורה נושאת פרחים וחתול. הדמות הלבנה נתפסה בעין הציבור כזונה הודות לפרטים המזהים אותה ככזו והודות לשמה, שהיה שם בדוי נפוץ בקרב זונות פריזאיות במאה ה־19. […] הקהל הרחב נהר לסלון באומניבוסים לצפות ביצירה הבזויה הזו, היכה אותה במקלות, הסתיר את עיני הילדים והמשיך לדון בה גם בעיתונות המודפסת.

[…] מדוע היצירה נתפסה כשיא התועבה וחוסר ההגינות החברתי? זאת לא יצירה ראשונה המתארת עירום נשי, קל וחומר יצירה המתארת זונות עירומות בצורה מינית. מספר חוקרות, אך בעיקר חוקרים, ביקשו לאורך השנים לאפשר לנו הצצה לעולם הערכים החברתיים של החצי השני של המאה ה־19 ואת הערעור החזק שהם עברו. המוסכמה הבלתי־כתובה לתיאור זונות הייתה תיאור נוגה של גוף האשה, בצורה המעקרת אותה מהקרקע המעמדית שסבבה אותה במציאות הלא פשוטה (בלשון המעטה) שהן עברו, כך שהזונות הפכו להיות מייצגות המיניות הנשית האידאית עבור מבטו של הצופה הגבר ההטרוסקסואל. אולימפיה חצתה את הקו האדום היות שהיא מתוארת באופן מובהק כזונה ממעמד נמוך, אך יותר מכך — היא מסתכלת עליך. מבטה של אולימפיה חודר לעיני הצופה. היא בוחנת אותו בדיוק כמו שהוא בוחן אותה, היא אינה מושא למבט יותר מאשר סובייקט מביט, ובסקירתה אותו היא מציבה את הצופה הגבר ההטרוסקסואל במעמד של לקוח מן המניין, ובכך מעוררת בו מבוכה".

ללא ספק, החזרת המבט של אולימפיה נסכה בה כח מסוים. מה היא ראתה כאשר הביטה מבעד לתמונה אל עבר שוחרי התרבות שהגיעו לצפות בה? האם חשה סיפוק לצפות בהם מתפתלים למול מבטה? האם היא הרגישה שזה שווה את חשיפתה?

ומה ראתה איילת שקד המדומה במסדרונות שנקר מבעד למבע הפתייני שהוצמד לה? האם במקרה זה הפניית המבט חזרה הייתה לטובתה או לרעתה? האם רווח לה לראות את הצנזורה מתקרבת, בדמות רצועות איזולירבנד שהוצמדו לפניה?

מידה מסוימת של אייג'נסי, שנתנו היוצרים לדימויים הנדונים בעצם הפניית המבט חזרה אל עבר המתבוננים בהם, חותרת נגד המבנה הדו-מימדי של התמונה ויחסי הכח המקובלים שבין הדימוי למתבונן. במקרים אלו החוויה החושית הדו-כיוונית הופכת את ההתבוננות בדימוי לחוויה חזקה יותר, ומעוררת תגובות שונות מצד המתבוננים, שנדרשים להגיב להיותם נתונים גם כן תחת מבט. אך מה קורה כשדימוי העירום מקבל חיים ומסתובב בספרה הציבורית כבעל גוף ממשי?

כשזאב אנגלמאייר לבש את שושקה

בשנתיים האחרונות האמן זאב אנגלמאייר מעביר חלק ניכר מזמנו מחופש לדמות שאייר. שושקה, כך נקראת הדמות, נוצרה במקור כדמות קומיקס עירומה ופרועה, ולכבוד תערוכה חדשה החליט אנגלמאייר שהגיעה העת להפיח בה חיים וביקש לתפור לו חליפה בדמותה. בכך הוא הפך דימוי דו-מימדי שיצר לדמות ממשית בעלת נוכחות תלת מימדית שפועלת במרחב. אנגלמאייר סיפר בריאיון על המוטיבציה להסתובב בתחפושת שמדמה אישה עירומה –

"שושקה פשוט אומרת כן להכול, היא ספונטנית ועושה מה שבראש שלה, וככה היא מובילה אותי לחוויות חדשות ומטורפות. כל יום שאני יוצא לרחוב לבוש כשושקה הופך להרפתקה […] כשאני שושקה אני לא חושב על כלום, פשוט עושה מה שבא לי. היא לא מסננת, היא עושה את כל מה שאני לא מעז".

כנגד טענות שהופנו אליו על כך שפועלו מגחיך את גופן של נשים הוא טען-

"אני לא רואה את זה כהגחכה, לא היה מעניין אותי להיות סתם מגוחך. כן יש בדמות של שושקה הרבה הומור, אבל לדעתי היא מקסימה, אני באמת אוהב אותה. היא לא נראית כמו דוגמנית ומרגישה עם זה טוב, המסר של הגוף שלה זה הכול בסדר, תשמחו, תאהבו".

נראה שמעבר להתנגדויות מטעמים פמיניסטיים (לצד התנגדויות מצד שמרנים דתיים), הציבוריות הישראלית די אוהדת את דמותה של שושקה – יש לה חברים ועוקבים רבים בפייסבוק, היא מוזמנת לאירועים ציבוריים רבים וזוכה לשלל תגובות חמות מצד המשתתפים, ומסוקרת מאוד ביחס לבובות בד אחרות. כך שבמקרה של שושקה, אני לא צריכה לשער איך היא חווה את היותה דימוי עירום, שהרי אייג'נסי הוא נחלתה – בריאיון אחר, שנערך עם שושקה עצמה, בתחילת התקופה של הופעותיה בציבור, היא סיפרה על המחיר שמתלווה להופעתה הציבורית –

"אני מוטרדת מינית סדרתית. אבל זה לא באמת מטריד אותי כי אני מתה על מגע ספונטני. אני מקבלת טפיחות חיבה, ליטופים, נשיקות גנובות, כאלה שכבר לא קיימים בימינו. מישהי אמרה לי שזה מעלה את השאלה אם בעולם פוליטיקלי קורקט כמו שלנו אנחנו לא מפסידים משהו, את החיבה, את ההשתובבות, את המגע הבלתי אמצעי. אנשים מחבקים אותי כל הזמן, וזה משהו שלא מתקיים כיום. […] כשאני רואה קווים אדומים אני לא מתאפקת וחוצה אותם. חוץ מזה אני פתוחה לרווחה וזמינה לכל הצעה. אז אל תתביישו".

חצי שנה מאוחר יותר, אנגלמאייר סיפר באופן שונה על מפגש עם גבר זר שנטפל אליו ברחוב כשהלך מחופש לשושקה (*אזהרת טריגר*):

"הוא פתאום ניגש, ובלי להישיר אליי בכלל מבט, שלח יד ותפס את הציצי שלי, כלומר, של שושקה. זה היה ממש מגעיל. האינסטינקט שלי היה לנער אותו ממני, אבל פחדתי על התחפושת, שיכולה להיקרע בקלות, ואז מה אני אעשה בלעדיה. אז פשוט קפאתי ולא עשיתי כלום. הוא הרפה ממני והלך, אפילו בלי להסתכל. […] הלכתי משם והרגשתי ממש חשוף יותר מבדרך כלל, וזה נשאר איתי שעות אחר כך. כי פתאום חוויתי משהו בעצמי שמעולם לא חוויתי כגבר. למרות שזו רק תחפושת זה גם כן סוג של גוף, שמחובר אליך ואתה מרגיש הזדהות איתו. מאז אותו יום, כשקראתי על הטרדות מיניות, פתאום קראתי את זה אחרת. למרות שעברתי משהו הרבה יותר קל ממה שאישה חווה, זה חלחל אליי, התחושה הזאת של מישהו שבשיא האטימות נוגע לך בגוף".

במקרה זה נשבר הגבול המקובל של היחס בין דימוי עירום למתבונן. המבט שמופנה אל הדימוי במקרה זה מאבד מחשיבותו והופך למשולל כח, ביחס לפוטנציאל הגלום באפשרות למגע. החוויה החושית שמעורב בה מגע היא ממשית יותר, ולאור תגובתו של אנגלמאייר, בעלת השפעה רבה יותר. בחוויה אותה חווה אנגלמאייר, חל שינוי בתפיסת המגע – מ"מגע ספונטני" קונספטואלי אל עבר תקיפה מוחשית. שינוי זה יצר הזדהות עמוקה בינו כאמן לבין הפרפורמנס שלו. הוא אף לרגע מתבלבל ביחס לשייכותו הגופנית של השד הנחפן, כאשר מספר כיצד לראשונה זיהה עצמו כקורבן של הטרדה מינית.

על אף שותפות הגורל ביניהם באותו רגע מטלטל, כפרפורמר, בפני אנגלמאייר עומדת האפשרות להשיל מעצמו את גופה העירום של שושקה, להתנתק מדמותה ולחזור להיות זאב. לעומתו, בפני נשים לא עומדת הפריווילגיה לנתק עצמנו מהגוף שמסמן אותנו כאובייקט מיני. המבט שמגדיר ומכונן אותנו כנשים מתלווה אלינו גם אם לא נרצה בו. למדנו בחברה המערבית להזדעק אל מול חברות שבשם מסורותיהן התרבותיות כופות על נשים כיסוי, אך האם נוכל לזהות מסורות פוגעניות לא פחות שנוקטות בפרקטיקה הפוכה בקרבנו? אין בכוונתי לטעון שכל שימוש בערום נשי הוא פסול. למעשה, אין לי כל אמירה נורמטיבית בנושא זה. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שעירום נשי כמשאב פוליטי לא פועל בדרכים דומות עבור נשים וגברים.

אחד היעדים המרכזיים של התנועות הפמיניסטיות הוא ביטול הלגיטימציה שיש בתרבות שלנו להטרדות ותקיפות מיניות. פעילות פמיניסטיות רבות פועלות לביטולן במישורים משפטיים, חברתיים, תודעתיים ועוד. אחד הביטויים המרכזיים לפעילות זו הוא צעדת השרמוטות, בה מוחות הפעילות על תרבות האונס, ביוש מיניות ונורמת האשמת הקורבן. במסגרת צעדה זו פעילות רבות עוטות באופן מכוון לבוש מינימאלי ופרובוקטיבי, על מנת להדגיש שגם העירום שלהן וגם הלבוש שלהן, על כל צורותיו, אינם מקור לגיטימציה לפגיעה מינית מכל סוג שהוא.

כיצד מתקבלים המסרים התודעתיים של הצעדה מעבר לחוגים הפמיניסטיים, בקרב הציבור הרחב? בארגון החינוכי בו אני עובדת פנו בני ובנות נוער בבקשה להשתתף בצעדה שהתקיימה במאי האחרון, עם לבוש שמעיד על השתייכותם/ן לארגון זה. בבקשתם/ן הודגש כי גם בתוך הארגון עצמו מתקיימת פעילות חינוכית שמטרתה לחנך למניעת תופעות כמו הטרדות ותקיפות מיניות, כך שמדובר במטרה משותפת. בתגובה, נאסר עליהם/ן להשתתף בצעדה תוך זיהוי שייכותם הארגונית, בטענה שמהלך זה עלול להתפרש כאקט פרובוקטיבי ושלילי בעיני הציבור. אם כן, על אף ההזדהות האידיאולוגית עם המחאה, בשל אלמנטים של ערום ופרובוקציה שמעורבים בה, היא הופכת לפחות לגיטימית בקרב חלקים מהציבור. תגובות מסוג זה עלו בשיח במקומות רבים נוספים ובעיקר באזורי הגבול של הצעדה עצמה, מצד עוברים ושבים. בכך מתגלה שעל ערום נשי כמשאב פוליטי, מתקיימת רגולציה חברתית נוקשה שלא מאפשרת את המרתו בקרב נשים וגברים באופן שווה. מדוגמאות אלו ניתן לומר שאינטלקטואלים חופשיים לעשות שימוש בדימויי נשים עירומות בשם קידום פרויקט הזהות הליברלית-חתרנית שלהם. לעומת זאת, כאשר נשים בוחרות לייצג את עצמן בעצמן, ומשתמשות בעירום שלהן לצרכי מחאה באופן לא מתווך, החברה שלנו מעדיפה להסית את מבטה.

נועה הוכברג היא תלמידת מוסמך במחלקה לסוציולוגיה

[1] Berger, John. 1975. Ways of Seeing. London: British Broadcasting Corporation.

[2] מושג שתבעה גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, ומשמעותו התייחסות אל קבוצות חברתיות כבעלות מאפיינים קבועים, למרות שמקור המאפיינים בהבניות חברתיות, בכדי שיהיה ניתן להתייחס למצבן של קבוצות חברתיות אלה במציאות הנידונה.

[3] אנה קליימן, "שרמוטה של המאה ה- 19". ספוליה, מגזין נשים ואומנות בשימוש משני, גיליון 16, יוני 2017.

[4] Bernheimer, Charles. "Manet's Olympia: The Figuration of Scandal." Poetics Today 10.2 (1989): 255-277.‏