הדייט הראשון הוא אחד מהטרופים (Tropes – מכשירי עלילה משומשים יתר על המידה, סלנג) הנפוצים ביותר בתרבות הפופולרית שמקיפה אותנו. מ"חברים" ועד "איך פגשתי את אמא", "נוטינג היל" ל"פיץ' פרפקט", "יומנה של בריג'ט ג'ונס", "עשרה דברים שאני שונאת אצלך" ואפילו "סיינפלד". מגוון הדוגמאות הוא כמעט אין סופי ונע על ציר רחב מאוד של סרטים וסדרות. ובכל זאת, כאשר אומרים לכם לחשוב על דייט ראשון, על מה אתם חושבים?

התסריט החברתי של הדייט הראשון מוכר וידוע לכולם. בדרך כלל ייפגשו בני הזוג הפוטנציאליים בשעות הערב במקום ציבורי כגון פאב או בית קפה, יצרכו משקה אלכוהולי וינהלו שיחה היכרות שטחית. בסופו של הערב, שיימשך על פרק זמן של בין כשעה וחצי לשעתיים, ייפרדו בני הזוג תוך יצירת מגע פיזי שמעיד על עניין רומנטי משותף, לרוב נשיקה. מאפיינים אלו חוזרים על עצמם בסדרות אמריקאיות ובסרטי הוליווד, אך היו נוכחים באופן ברור גם בדברי המרואיינים בתזה שלי, בתשובות הנסקרים בשאלון המקוון שהפצתי ושלא במפתיע, גם בחיי שלי כאשר נהגתי לצאת לדייטים, ובחיי חבריי וחברותיי.

הדייטינג הוא מוסד תרבותי ששורשיו אמריקאיים, אשר התפתח בתחילת המאה הקודמת והחליף את מנהגי החיזור שהיו נפוצים עד אז. עם השנים המוסד פשט ולבש צורה, כשהוא משתנה בהתאם לגבולות החברתיים של כל תקופה ותקופה. כך, למשל, כניסתן של המכוניות לשימוש ציבורי הפכה את היציאה לבילוי לצורה המועדפת לדייטינג, כניסתן של נשים לאוניברסיטאות, עלייתה של התנועה הפמיניסטית והמצאת הגלולה למניעת היריון אפשרו היכרות עם גברים רבים יותר ומפגשים מיניים מזדמנים תדירים יותר. עם זאת, שימר הדייטינג תפקידי מגדר מסורתיים ומוגדרים, במסגרתם על הגבר מוטלת האחריות ליזום ואילו האישה היא פאסיבית וריאקטיבית בסיטואציה.

לשיח הישראלי נכנס הדייטינג רק מתחילת שנות התשעים. בישראל עבר הדייט תהליך לוקליזציה, וחלק מהגבולות המוגדרים מראש לא השתמרו במעבר התרבותי הזה. כך למשל, בישראל לא נהוג לצאת למסעדה בדייט הראשון אלא דווקא לפאב, ובדרך כלל ייפגשו בני הזוג הפוטנציאליים במקום עצמו, בלי שתהיה חובה על אחד או אחת מהמשתתפים לאסוף את השני או השנייה. בנוסף, לרוב החוקים המוכרים יושתו בעיקר בדייט הראשון, ואילו במפגשים הבאים הם ייהפכו לגמישים יותר או יאבדו משמעות לחלוטין. הסיבות לכך מגוונות ומקומן במאמר אחר, כאשר הפעם אני רוצה לדבר על הגבולות הקשיחים של הדייט הראשון – התפקידים המגדריים.

במאמרם טבעו ווסט וצימרמן את המושגDoing Gender  (1987) לפיו מגדר הוא קטגוריה חברתית מבנית, שנאכפת ומאושררת באופן יומיומי בחייהם של אינדיבידואלים. פרקטיקות של בחירת בני זוג לרבייה בקרב זוגות הטרוסקסואלים מספקות את האמצעים ליצירה ושימור של ההבדלים המקובלים בין גברים לנשים (West and Zimmerman, 1987, 135). ווסט וצימרמן מראים כי הקטגוריות המגדריות, כמו גם המיניות, אליהן משתייכים בני אדם מנוהלות על ידי ביצוע מכוון שמבוסס על העובדה כי אחרים שופטים ומגיבים לכל אחת מהקטגוריות בדרך מסוימת. לטענתם, מגדר אינו מאפיין טבעי של אדם מסוים, אלא ברמה הבסיסית משהו שהוא בוחר לבצע, ולחזור עליו, כשהוא בא במגע עם אחרים(West and Zimmerman, 1987) .

תפקידי המגדר המסורתיים מעוגנים היטב במסורת האהבה הרומנטית, שהיא אחד מהשיחים העקביים והחזקים ביותר בעולם המערבי, גם היום. אף על פי שאנתרופולוגים הציעו כי התפישה הגלובלית בת ימינו של האהבה המודרנית מתכתבת ומתנגדת לרעיונות המסורתיים של אהבה רומנטית ואף מתרחקת ממנה (Padilla et al., 2007), המחקר הפמיניסטי בתחום היחסים מוכיח כי התפישה ההיררכית בין גברים לנשים בשיח על אהבה נשמרת ואף מקבלת שוב ושוב לגיטימציה (אילוז, 2002; Jamieson, 2013). אמנם, חוקרי תקשורת טוענים כי התפשטות הטכנולוגיה בעולם, ובפרט השימוש הנרחב באינטרנט, מאפשרים גמישות רבה יותר בהצגת הזהות העצמית וחתירה כנגד ההיררכיות המסורתיות והפטריארכליות (Castells, 2003); אך מחקרים נוספים שעוסקים ביחסים רומנטיים ומיניים של מבוגרים צעירים מוכיחים כי למרות שאכן ישנה התקדמות בשוויון המגדרי, יחסי הכוחות המגדריים הקונבנציונאליים של היחסים ההטרוסקסואליים עדיין עומדים בעינם (Jamieson, 2013).

הדייטינג הוא זירה חברתית בה מתבצע "משחק", במובן הגופמניאני שלו, שמורכב ממערכת סימבולית של ביצוע מגדרי ומבוסס על תפקידי מגדר מסורתיים ומוסכמים. במקרה זה האישה צריכה להשיג תכונות "נשיות", ולפיכך פאסיביות, בעוד שהגבר אמור להיות אסרטיבי ואקטיבי בתהליך החיזור West and Zimmerman, 1987)). לכן, דייטינג הטרוסקסואלי הוא התרחשות פטריארכלית ביותר, במהלכה לגבר שליטה רבה יותר בסיטואציה מאשר לאישה. זאת מכיוון שבדרך כלל הגבר הוא זה שיקבע את התוכניות וייזום את הפגישה מלכתחילה. על הגבר מוטלת באופן מסורתי האחריות להביא את עצמו ואת האישה למקום הדייט ולשלם על הערב. בין היתר, האחריות ליצירת המגע המיני נמצאת אף היא ברוב המקרים אצל הגבר. אמנם עם האחריות מגיעה גם הסכנה לדחייה, אך גם עם יתרונות לא מבוטלים ­– הגבר הוא ששולט בבחירה את מי להזמין לצאת ונהנה מהנוחות שמגיעה עם השליטה בסיטואציה (Bradshow et al., 2010). נשים, לעומת זאת, מחזיקות בתפקיד פאסיבי וריאקטיבי. בידי האישה נתונה ההחלטה אם לדחות או לקבל את הזמנת הגבר למפגש, היא אינה צריכה לשלם על עצמה במהלך הדייט והכוח לסרב למגע מיני נמצא לכאורה אצלה. יתרה מזאת, מחקרים מהעשורים האחרונים מראים כי אפילו במקרים שבהם הזוג מזדהה עם ערכים של שוויון מגדרי, בתחילת היחסים הם חוזרים לתפקידי המגדר המסורתיים (Morr Serewicz and Gale, 2008).

מתוך מגוון ההיבטים המבטאים ומכוננים את יחסי המגדר המסורתיים בדייט ראשון, בכתבה זו אתייחס לסוגיית התשלום, אשר סובבת סביב עלות המפגש והשייכות המגדרית המתלווה אליו, והיא נושא בוער במיוחד בשיח על הדייטינג. סוגייה זו היא מכרעת ומסמלת את טיב היחסים והמערכת הסימבולית של יחסי הכוחות שמאפיינת אותם, ובמקביל מתכתבת עם הפמיניזם והשינוי בסדר החברתי בעשורים האחרונים. כאשר באומן (2000) זיהה את תהליך בחירת בן הזוג בעידן המודרניות הנזילה להליכה בקניון, הוא סימן הלכה למעשה את חלחול השיח הנאו־ליברלי לשיח הרומנטי והזוגי, כאשר העצמי עובר תהליך של קומודיפיקציה והתפקידים המגדריים הופכים ליחסי סחר־מכר של ממש (Dröge and Voirol, 2011). בהתאם, מדברי המרואיינים במחקר שלי עלה כי הדייט הראשון הינה פעולה צרכנית שמחקה יחסי מסחר שוקיים, כשחלוקת הכוחות המרכזית היא בין הגבר המבצע את הפעולה הצרכנית גרידא, התשלום על החוויה והפעילות בדייט הראשון לאישה הנותנת לו כתמורה את זמנה ונוכחותה. יחסי המסחר הללו מעוגנים בתסריט המגדרי המסורתי והופכים לזירה נוספת של עשייה מגדרית שמאפשרת לגבר לבצע את תפקידו כאקטיבי למול האישה הפסיבית.

התשלום בדייט, מי משלם ועבור מה, היא שאלה מכרעת שמסמלת את טיב היחסים והמערכת הסימבולית שמאפיינת אותם, ומתכתבת עם תיאוריות פמיניסטיות על מגדר ויחסי כוח חברתיים. תפקיד ה"מפרנס הגברי" (masculine provider role), כפי שהגדירו ג'ארמיו־סיירה ואלן (2013), נוכח באופן חזק בתקופת הדייטינג הראשונית והדייט הראשון בפרט. נראטיבים של גברים צעירים מראים כי הם מצפים מהאישה לתמורה על ההשקעה הכספית שלהם בה. אמנם התמורה המצופה השתנתה בין מרואיין למרואיין, אך הרעיון נותר זהה (tit for tat). בהתאם, גם המרואיינים במחקר שלי סיפרו כי כאשר הם משלמים בדייט על האישה, הם עושים זאת בגלל נורמה חברתית חזקה מאוד ופחד מרושם מוטעה שישאירו על בת הזוג הפוטנציאלית. אך חלקם הודו שבאקט התשלום יש גם אלמנט של שליטה בסיטואציה והובלתה, באופן שמאשרר את תפקידי המגדר המסורתיים והמוכתבים חברתית, זאת למרות שחלק מהמרואיינים העידו על עצמם במקביל שהם אינם מתנהלים בהתאם לתפקידי המגדר האלו במערכות היחסים אותם הם מנהלים, ולא בהכרח מאמינים בהם ערכית. לתחושת השליטה בסיטואציה נלוותה כמובן גם התחושה של הצד השני בדייט, הנשים, שמאידך סיפרו שהן בוחרות שלא להילחם על סוגיית התשלום – "אני לא רוצה ליצור תחושה שאני פמיניסטית אגרסיבית על ההתחלה", הודתה אחת מהמרואיינות – אך גם חשפו חוסר נעימות משמעותית שמלווה בתחושה כאילו הגבר קונה את זמנה, בידורה ועניינה ("כאילו אני חייבת לו משהו בסוף", אמרה אחרת).

אם כך, אקט התשלום בדייט נושא עמו תחושה של שליטה ופעולה בתוך סיטואציה של חוסר היכרות ואי-ודאות, שכמעט תמיד תהיה נחלתו של הגבר מתוך מקומו החברתי כמפרנס. אחת המרואיינות סיפרה שיצאה פעם לדייט עם אישה, וכאשר הן הגיעו לסוף הערב, אף אחת מהן לא ידעה מה לעשות, ועל מי מוטל התפקיד לשלם על המשקאות שצרכו. בסופו של דבר, אמרה, היא הוציאה את הארנק ושילמה את כל החשבון. מרואיינת זו הוסיפה ותיארה את תחושת הסיפוק שנלוותה לפעולה הזו, וחשפה שברגע זה הבינה "איך מרגיש גבר בדייט". זו אולי אנקדוטה אחת בלבד, אבל היא הוכיחה היטב את עומק המשמעות שסוגיית התשלום נושאת עמה, ואת יחסי הכוח המגדריים המשוקעים בה.

בהבנה כי בסופו של דבר אנחנו מתכנסים בדייט הראשון לתפקידי מגדר מסורתיים גם אם איננו מאמינים בהם יש כאב גדול. אבל אפשר להתנחם בעובדה שלהבדיל מ"איך פגשתי את אמא"[1], בישראל לא יקרה כלום אם לא תשבו במסעדה יוקרתית. בישראל תמיד אפשר להסתפק בלשבת בגן סאקר עם בקבוק יין ולדבר על החיים.

ביבליוגרפיה:

West, C. & Zimmerman, D. H. (1987). Doing gender. Gender & Society, 1(2),
125-151.

Castells, M. (2003).The Internet Galaxy: Reflections on the Internet, Business and Society. Oxford: Oxford University Press.

Jamieson, L. (2013). Personal relationships, intimacy and the self in a mediated and global digital age. Digital Sociology. London: Palgrave Macmillan.

Bradshaw, C., Kahn, A. S., & Saville, B. K. (2010). To hook up or date: Which gender benefits?. Sex Roles, 62(9-10), 661-669.

Morr Serewicz, M. C., & Gale, E. (2008). First-date scripts: Gender roles, context, and relationship. Sex Roles, 58(3-4), 149-164.

Dröge, K., & Voirol, O. (2011). Online dating: The tensions between romantic love and economic rationalization. Zeitschrift für Familienforschung, 23(3), 337-357.

Jaramillo-Sierra, A. L., & Allen, K. R. (2013). Who pays after the first date? Young men’s discourses of the male-provider role. Psychology of Men & Masculinity, 14(4), 389-399.

Padilla, M. B., Hirsch, J. S., & Munoz-Laboy, M. Sember, R. E., Parker, R.G. (Eds)
(2007). Love and globalization: Transformations of intimacy in the contemporary world. Nashville: Vanderbilt University Press.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=lQsMRBmB7OQ

ניצן לונברג, מאסטרנטית במחלקה, חוקרת מגדר, אינטימיות ותרבות בהקשרים גלובליים