תפקיד הסבתא בחברה המזרחית בין מרכז משפחתי לשוליים חברתיים

במשפחות רבות ממוצא מזרחי, הסבתא אינה רק קרובת משפחה מבוגרת, אלא דמות שמארגנת יחסים, זיכרונות, טיפול ושייכות. היא עשויה להיות מי שמכינה את הארוחה המשפחתית, שומרת על הנכדים, מעבירה מתכונים וסיפורים, ומתווכת בין הורים לילדים. עם זאת, הנראות הרבה שלה בתוך הבית אינה מבטיחה הכרה ציבורית במעמדה או בכוחה.

הדימוי של הסבתא המזרחית נבנה בין שני קטבים. בקוטב אחד ניצבת דמות מרכזית, חמה וסמכותית, שמחזיקה את המשפחה סביב שולחן, טקס ושפה. בקוטב האחר מופיעה אישה מבוגרת שהחברה מצפה ממנה להעניק טיפול ללא תמורה, אך אינה מעניקה לה עצמאות, הכנסה, יוקרה או מקום בקבלת החלטות. המתח הזה מאפשר לבחון כיצד מגדר, גיל, מעמד ומוצא אתני מצטלבים בחיי היומיום.

אין סבתא מזרחית אחת. החוויה של אישה שעלתה ממרוקו, מעיראק, מתימן או מטורקיה שונה מזו של מי שנולדה בישראל למשפחה ותיקה, חיה בעיר גדולה או ביישוב פריפריאלי, משתייכת למעמד בינוני או מתמודדת עם מחסור. לכן יש להתייחס לדמות הזו לא כתבנית תרבותית קבועה, אלא כשדה של יחסים, זיכרונות ומשאבים.

מן המשפחה המורחבת אל הבית הישראלי

בקהילות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, המשפחה המורחבת הייתה יחידה חברתית וכלכלית משמעותית. סבתות חיו לעיתים בקרבה פיזית לילדיהן ולנכדיהן, ונוכחותן נשענה על מערכות של עזרה הדדית. הן לא תמיד החזיקו בתפקיד רשמי, אך ידעו מי זקוק למזון, מי הסתכסך עם מי, למי חסר כסף ומתי יש צורך בהתערבות שקטה.

המעבר לישראל שינה את המבנה הזה. משפחות הופרדו לעיתים בין מעברות, ערי פיתוח, מושבים ושכונות עירוניות, וחלקן איבדו קשרים קהילתיים שהתקיימו בארצות המוצא. מוסדות המדינה ביקשו להתאים את העולים לדגם משפחתי ולאומי חדש, ולעיתים פירשו את הידע והמנהגים שהביאו איתם כשרידים של עבר שיש להתגבר עליו. בתוך התהליך הזה הסבתא נותרה חוליה המקשרת בין זיכרון משפחתי לבין מציאות ישראלית משתנה.

הבית נעשה מרחב שבו נשמרו מאכלים, ברכות, ניבים, סיפורי הגירה ומנהגים דתיים או חילוניים. דווקא כאשר השפה הערבית־יהודית, המרוקאית, העיראקית או התימנית נדחקה מן המרחב הציבורי, היא המשיכה להישמע אצל הסבתא. כך נוצרה סמכות מסוג אחר: לא סמכות של תפקיד רשמי, אלא סמכות של מי שמחזיקה בידע שאי אפשר למצוא בספרי הלימוד.

עבודת הטיפול והערך שאינו נספר

המרכזיות של הסבתא ניכרת במיוחד בעבודת הטיפול. היא אוספת ילדים ממסגרות, מכינה אוכל, מארחת בחגים, מלווה בני משפחה חולים ומעניקה להורים אפשרות לעבוד שעות ארוכות. בחברה שבה שירותי טיפול יקרים ואינם נגישים לכול, העזרה הזו הופכת לתשתית ממשית של המשק המשפחתי. היא מאפשרת למשקי בית להתמודד עם יוקר המחיה, עם עבודה לא יציבה ועם פערים בין אזורים.

אולם טיפול משפחתי מוצג לעיתים כחובה טבעית של נשים מבוגרות. כאשר הסבתא מסייעת, הדבר מתואר כנדיבות או כאהבה; כאשר היא מסרבת, היא עלולה להיתפס כאנוכית או כמי שנטשה את תפקידה. הציפייה הזו מטשטשת את העובדה שמדובר בעבודה: עבודה גופנית, רגשית וארגונית, הדורשת זמן, בריאות ולעיתים ויתור על פנאי ועל תעסוקה.

הערך הכלכלי של הטיפול אינו מופיע בדרך כלל בתלוש שכר, ולכן הוא נשאר בלתי נראה במדדים המקובלים. גם קצבאות הזקנה והביטחון הסוציאלי אינם תמיד משקפים את התרומה שהסבתא העניקה במשך עשרות שנים למשק הבית. כאשר היא תלויה בילדיה מבחינה כלכלית, המרכזיות שלה בתוך המשפחה עלולה להתקיים לצד חולשה במרחבים שבהם מתקבלות החלטות על כסף, מגורים ובריאות.

סמכות, משא ומתן וקולות נשיים

הסבתא נתפסת לעיתים כשומרת המסורת, אך המושג הזה אינו בהכרח מנוגד לכוח או ליצירתיות. נשים מבוגרות משתמשות במסורת כדי לתבוע לעצמן מקום, להגן על נכדות, להשפיע על בחירות של בני משפחה ולנסח גבולות. ברכה, עצה, סיפור או ביקורת יכולים להיות אמצעים שבאמצעותם היא מנהלת משא ומתן על מעמדה בבית.

עם זאת, הסמכות הזו אינה מוחלטת. כלות, בנות ונכדות עשויות להתנגד לציפיות בנוגע ללבוש, זוגיות, עבודה או חלוקת תפקידים. לעיתים העימות אינו בין “מסורת” ל“מודרניות”, אלא בין נשים בעלות ניסיון חיים שונה, המנסות להגדיר מי רשאית לדבר בשם המשפחה. הסבתא יכולה להיות מקור להגנה ולחום, אך גם להשתתף בשימור נורמות מגדריות שמגבילות נשים צעירות.

חשוב להבחין בין כוח סמלי לבין שליטה ממשית. אישה יכולה להיות הדמות שכולם פונים אליה בענייני משפחה, ובכל זאת לא להיות בעלת דירה, חשבון בנק עצמאי או נגישות למידע רפואי. המעמד האישי שלה מושפע גם מאלמנות, ממצב בריאותי, ממספר הילדים, מיחסיה עם כלותיה ומיכולתה להשתמש בטכנולוגיה. יחסי הכוח הללו מציירים תמונה מורכבת בהרבה מן הדימוי הרומנטי של “אם המשפחה”.

בין זיכרון משפחתי למחיקה ציבורית

הסבתא מחזיקה לעיתים בארכיון חי. היא יודעת כיצד נראתה השכונה לפני השינויים, מי הגיע באותה ספינה, אילו מאכלים הוכנו בימי חג ואילו מוסדות סירבו לקבל את בני המשפחה. הזיכרונות האלה אינם רק סיפורים פרטיים; הם עדויות לתהליכים של הגירה, מיון חברתי, גזענות, מוביליות ומאבק על הכרה.

אף על פי כן, עדויות של נשים מזרחיות מבוגרות נשמעות פחות במחקר, בתקשורת ובמרחבי התרבות. כאשר סיפורן מופיע, הוא עלול להצטמצם לאנקדוטה צבעונית: מתכון, מבטא או מנהג. כך הופך ידע חברתי מורכב לקישוט פולקלורי. כתיבה ביקורתית צריכה לשאול מי מקליט את הסיפור, באילו מושגים הוא מתואר, והאם הסבתא מוצגת כסובייקט בעלת פרשנות או כאובייקט שמספרים עליו.

גם תהליכי הגירה עכשוויים משפיעים על הקשר בין דורות. צעירים העוברים למרכז הארץ או למדינות אחרות משאירים מאחוריהם הורים וסבים, ולעיתים מנסים לשמור על קשר באמצעות שיחות וידאו, העברות כספים וביקורים קצרים. הדיון על בריחת מוחות מאפשר לראות כיצד ניידות של צעירים משנה גם את חלוקת הטיפול ואת תחושת הקרבה של הסבתות, שנשארות לעיתים עם אחריות רבה יותר וקשר יומיומי מצומצם יותר.

כשהמרכז המשפחתי נעשה שולי

הפער בין חשיבותה של הסבתא בבית לבין מעמדה בחברה מתחדד בגיל הזקנה. שוק העבודה, מערכת הבריאות והמרחב העירוני אינם תמיד בנויים עבור נשים מבוגרות, במיוחד כאשר הן חיות לבדן, מתקשות בעברית או מתמודדות עם הכנסה נמוכה. העובדה שבני המשפחה פונים אליה לעזרה אינה מבטיחה שהשירותים הציבוריים יפנו אליה בכבוד או יספקו לה תמיכה מותאמת.

נשים שהגיעו לישראל בגיל מבוגר או עבדו בעבודות כפיים עלולות לסבול מקצבאות נמוכות וממחלות כרוניות. במקרים כאלה, המשפחה נעשית מערכת רווחה חלופית. היא ממלאת טפסים, מסיעה לרופא ומנהלת הוצאות, אך גם עלולה להחליט במקום הסבתא מה טוב עבורה. תלות משפחתית יכולה להגן עליה מפני בדידות, ובאותה עת לצמצם את האוטונומיה שלה.

ההדרה אינה מתקיימת רק מחוץ לבית. במשפחה מודרנית, שבה כל דור חי בלוח זמנים אחר, הסבתא עלולה להיות מוזמנת בעיקר כאשר דרושה עזרה. היא חשובה כאשר צריך לשמור על ילדים, פחות חשובה כאשר מתכננים חופשה, מעבר דירה או החלטה כלכלית. מצב זה יוצר שוליות שקטה: היא נמצאת בלב הרשת המשפחתית, אך אינה תמיד שותפה מלאה לעיצוב הכיוון שלה.

קרבה בין דורות במציאות משתנה

הקשר בין סבתות לנכדים אינו חד־כיווני. הנכדים מקבלים מהן סיפור, תחושת שייכות וידע על המשפחה, אך גם מלמדים אותן להשתמש בטלפון חכם, לשלם באופן מקוון ולהתמצא במרחבים חדשים. המפגש הזה עשוי להפוך את הבית למרחב של למידה הדדית, שבו כל דור מחזיק מומחיות אחרת.

במקביל, הנכדים אינם בהכרח ממשיכים את דפוסי החיים של הוריהם וסביהם. הם עשויים לבחור זוגיות מאוחרת, משפחות חדשות, זהות דתית שונה או מסלול מקצועי שמרחיק אותם גיאוגרפית. לעיתים הסבתא מתנגדת לשינוי, ולעיתים היא דווקא מי שמגינה על הנכד מפני ביקורת. הקשר ביניהם נבנה באמצעות שיחות, שתיקות, ויכוחים ופשרות, ולא באמצעות העברה פשוטה של מסורת מדור לדור.

מחקרים על יחסים בין־דוריים צריכים להקשיב גם לאי־הסכמות. אין צורך להציג את המשפחה המזרחית כהרמונית או את הסבתא כמקור בלתי מעורער של חוכמה. שאלות על מגורים משותפים, טיפול בהורים, חלוקת ירושה או בחירת בן זוג חושפות מתחים אמיתיים. דווקא התבוננות במתחים מאפשרת להבין כיצד אהבה, חובה, כבוד ותלות מתקיימים יחד.

תמונה של המעמד והמשמעות

ממד	המרכזיות של הסבתא	השוליות שעלולה להיווצר
טיפול	שמירה על נכדים, בישול ותמיכה בעת משבר	עבודה ללא שכר ותלות בציפיות המשפחה
ידע	העברת שפה, זיכרונות, מתכונים ומנהגים	הפיכת התרבות לפולקלור או להשתקה
סמכות	תיווך בסכסוכים וקבלת עצות	היעדר השפעה על החלטות כספיות ומוסדיות
קשר בין־דורי	יצירת תחושת שייכות והמשכיות	ריחוק גיאוגרפי ופערים טכנולוגיים
מעמד חברתי	הכרה כעמוד תווך של הבית	קצבאות נמוכות, בדידות והדרה ציבורית

הטבלה מראה כי המרכז והשוליים אינם מקומות נפרדים. אותה פעולה יכולה להעניק לסבתא כוח ובו בזמן להעמיס עליה אחריות. שמירה על הנכדים מחזקת את חשיבותה, אך עלולה להפוך אותה למטפלת זמינה תמיד. העברת מסורת מעניקה לה קול, אך כאשר אחרים מגדירים את דבריה כ“פולקלור”, הקול הזה מאבד ממשקלו.

כדי להבין את המעמד הזה יש לבחון את התנאים החומריים שבהם הוא מתקיים. גיל, בריאות, מקום מגורים, השכלה, דת, שפה ומעמד כלכלי משפיעים על האפשרויות העומדות בפני כל אישה. גם בתוך אותה משפחה ייתכנו הבדלים גדולים בין סבתא שמחזיקה בדירה ובפנסיה לבין סבתא שחיה בשכירות ונשענת על ילדיה.

כיצד להרחיב את ההכרה וההקשבה

הכרה בסבתות מזרחיות אינה מסתכמת בהעלאת זיכרונות נוסטלגיים. היא דורשת שינוי באופן שבו המשפחה, המחקר והמוסדות הציבוריים מגדירים טיפול, ידע ואזרחות. כמה צעדים יכולים לסייע בכך:

• להכיר בעבודת הטיפול של נשים מבוגרות כחלק מהתשתית הכלכלית של המשפחה, ולא רק כביטוי לאהבה טבעית.
• ליצור מרחבים שבהם סבתות מספרות את סיפוריהן בשפתן, תוך שמירה על זכותן לבחור מה לחשוף ומה להשאיר פרטי.
• להנגיש שירותי בריאות, רווחה ותחבורה לנשים מבוגרות, כולל תיווך לשוני ודיגיטלי שאינו מניח שליטה בעברית או בטכנולוגיה.
• לשלב את נקודת המבט של נשים מזרחיות מבוגרות במחקר על הגירה, משפחה, זקנה, מגדר וזיכרון.
• לעודד שיחות בין־דוריות שאינן מבקשות רק “לשמר מסורת”, אלא מאפשרות גם ביקורת, שינוי והכרה בגבולות אישיים.

פעולות כאלה משנות את השאלה מן “מה הסבתא נותנת למשפחה?” אל “אילו תנאים מאפשרים לה לחיות בכבוד ולהשתתף בקבלת החלטות?”. השינוי בניסוח חשוב, מפני שהוא מחזיר לה מעמד של אדם בעל רצונות וזכויות, ולא רק של משאב משפחתי.

אפשר לראות זאת גם במרחבים של זוגיות, שבהם חלוקת טיפול בין משפחות משני הצדדים משפיעה על רווחה נפשית ועל יחסים. הדיון בהקשר בין סבאות לרווחה נפשית מדגים כיצד תפקידם של סבים וסבתות אינו נושא שולי, אלא חלק ממערך רחב של ציפיות, תמיכה וקרבה. כאשר מביאים בחשבון גם את קולה של הסבתא, נחשפת תמונה מורכבת יותר של המשפחה כמרחב של הדדיות ושל משא ומתן.

הסבתא בחברה המזרחית יכולה להיות לב פועם של המשפחה, אך אין לקבל את המרכזיות הזו כמובנת מאליה או להשתמש בה כדי להצדיק את שקיפותה. יש להקשיב לסיפורים שלה, לתעד את הידע שלה, להכיר בעבודה שהיא מבצעת ולכבד את זכותה לבחור את מידת המעורבות שלה. חוקרים, כותבים וקהילות יכולים להרחיב את השיח באמצעות פרסום עדויות, פתיחת ארכיונים משפחתיים ויצירת מפגשים בין־דוריים. כך דמות שנדחקה לעיתים לשוליים הציבוריים תוכל להופיע במלוא המורכבות שלה: מטפלת ומבקרת, שומרת זיכרון ומחוללת שינוי, אישה בעלת עבר וגם בעלת עתיד.