יחסי הורים ומתבגרים בקרב יוצאי ברית המועצות
המאמר הבא עוסק ביחסים בין הורים לבין ילדיהם המתבגרים בקרב משפחות שהגיעו לישראל מברית המועצות, ובמיוחד בדור שנולד כאן או שגדל בתוך מדינה החדשה. זו כתבה אנתרופולוגית-סוציולוגית המבקשת להציג את המשפחה כאתר שבו נתקלים הורים ומתבגרים במשא ומתן תרבותי מתמשך: הורים שהביאו עימם זיכרון של מערכות חברתיות אחרות, ומתבגרים שאינם מכירות אותן אלא מבעדיהן, מגיעים אליהן דרך המשפחה.
הנושא עשוי להישמע צר, אך בפועל הוא מצטלם כל יום: מתי מותר להוציא את הטלפון מהחדר, איך מדברים עם חברה שמדברת בעברית, מדוע לא יוצאים לשירות צבאי, ולמה דווקא עכשיו, כשהכול נראה מוכר. העניין האקדמי הוא להבין כיצד תהליכי הגירה, הסתגלות והתנדלות מתגבשים בקרב קשר יומיומי, וכיצד נוצרים בתוך הקשר הזה גבולות, ערכים ופתחים להשתתפות ציבורית.
מאבק הכלכלה ותחילת ההגירה: הרקע החברתי
בראשית שנות התשעים חלה במדינות ברית המועצות משבר כלכלי חדור שפגע במיוחד בגברים בשנים החמישים והשישים. צמיסה, אבטלה, הפילוט של השכרה הנמוכה ועלייה באלימות ובפשיעה עיצבו תשליכים ארוכי טווח. חלונות הגירה המזויינים שפתחה הממשלה הישראלית מיועדים להורדת עולים נטולי משאבים, והם הפכו את התהליך למערכת מורכבת של הכרעות משפחתיות, עבודה זרה ושינויים בעולם החברתי עצמו.
הממוקמים התאורו בשנים הראשונות במיוחד בחיפה, אשדוד, בני ברק, נתניה, בית שמש וירושלים. הפיזור המרחבי יצר מגמות התאורה עירוניות, והצפיפות הגבוהה בדירות קטנות הפכה את חלל המגורים לנדבא ממשי. רבים מהמגרשים הופעלו בעבודות בנייה, ניקוון, הסעה ותעשייה, וחלקם קיבלו תנאי מגורים חלופיים בערים שבהן נמנעה התנועה. בהמשך התהליך צמחה תנועה עסקית יוצאת, ועמיתות ומגורים משלי נעשו לחלק ממנה.
מאז השתנתה הדמוגרפיה של הקבוצה. יש משפחות שהגיעו עם ילדים קטנים והקימו את הדור השני כאן, ויש משפחות שהתאחדו רק בשנות האלפינים על ידי בקשת חברה, קרובים או סבתא שנשארה בבית. גל ההגירה מאוקראינה מאז פברואר 2022 הוסיף מאות אלפי קרובים שנכנסים לתוך שיחת הסתגלות דווקא בנקודת הפתח החדשה של המלחמה. המעמד המשפטי מפעיל גם היררכיית כוח בתוך הבית: ההורה שהפך למפתח ולנושא תנועת האזרחות הופך לבעל משא ומתן בנושאים שבהם המתבגר מבקש עצמאות.
כלים סוציולוגיים לקריאת הקשר המשפחתי
המשפחה בגישה הסוציולוגית אינה קונסנסוס המתקיים בניגוד לחברה, אלא מרחב שבו מתורגלים מצבים חברתיים ומתנהלת משא ומתן על זהות. בורדו תיאר את ההבית כמרחב המעביר הון תרבותי מדור לדור, וברברי הדגם העמידה את האינטרגרציה הבין-תרביתית כפריס של ארבעה מדדים, ולא כמדד יחיד. קריאה מכיוון זה מאפשרת לקרוא סכומי מחלוקת בין הורה לבן לא ככשל אישי של המתבגר, אלא כמאמץ סמלי על סמכות, על עתיד ועל מי מוכר לעצמו.
מפת המשפחה של אולסון מבחינה בין קונפליקט בונה, שמחזק את הקשר, לקונפליקט הורס, שמתערער אותו. לצד זאת מובחנות הורות סמכתית מול הורות אורחנית. במשפחות שצמחו ברוסיה נהוגה היררכיה ברורה שבה ההורה מחליט, והילד מגיע לעמדות ולהישגים. בישראל, לעומת זאת, מצופה שמתבגר יביע עמדה, ינהל משא ומתן ויישא אחריות; הפער הזה מייצר מתח שדרכו המתבגרים מתארים את עצמם כמי שאינם נשמעים.
ספרות המחקר על דורות שני הדגישה כמה ממוקמים שונים של המשפחה: חלק ראו בה מרסיס התנהגות של הורים, חלק ראו בה מנגנון המשך שמקדם נאמות, וחלק ראו בה מרחב מיקרו שבו נדרשת התאמה. הכיוון המחקרי המוצע כאן הוא לעקוב אחרי הפערים שבין הדורות, ואחרי הפערים שבין המשפחה לבין סביבתה הציבורית, במקום להתמקד רק במידות של התאמה.
קהילה, דת ושפה כמסגרות להסדרת חיי המתבגר
הקהילה המשלחית פועלת כרשת מוסדות: בתי כנסת, חברות דתיות, ועדי גיוס שמפעלים משאבים, אגודות נכסים ומועדונים. מוסדות אלה ממלאים תפקיד מכוח בתחום החינוך הדתי והעברית, בהפצת מידע ובכינון סנוציאלי. עבור המתבגר הם מייצגים מבנה סמכות שאינו מוכר מישראל האחרת: מה שנדרש ממנו הוא השתתפות, הערכה וכפיפות למבנה קהילתי שמזכיר את עצמו למדיניות הדמוקרטית של ישראל, ולפעמים גם מייצר סתירה בין תחושת שייכות לבין דרישות עצמאות.
השפה היא המנגנון המרכזי של הסתגלות. רוסית נותרה לשון הבית אצל חלק גדול מהמשפחות, והעברית נרכשת דרך בית הספר, חברה ושירות צבאי. המתבגרים עוברים בין שתי השפות בחדויות, ובמקרים רבים מדברים עם ההורה בעברית ועם בני הגיל ברוסית. מרחבי הדיגיטל מחזקים את הפיצול הזה: קבוצות בוואקסאפ ובטלגרם, ערוצי תוכן ברוסית וסרטים מהמדינה המוצאת מייצרים עבור הנוער העולם חלופי, שאינו ניתן לבקר מהבית.
במקביל פועלת גם הסימון. המילה "רוסי" משמשת כמונח סכם ולעיתים כאדמה נוצרת בדיבור הישראלי הציבורי, והמתבגרים נאלצים לנהל את המעמד הכפול שלהם: חברות בקרב הדור השני, ובמקביל השתיות במרחב הציבורי שבו הם נתפסים כמעט זרים. עבודות נוספות בארכיון הכתבה מרחיבות את הנושא; למשל מאמר על משפחות מהגירה עוסק באופן שבו מוסדות קהילתיים משמשים מסגרת להסדרת יחסים בין הדורות ולהכנתם לחברה הישראלית.
הבית: חלל, פרטיות וגבולות
הדירה היא אחד המסמנים הבולטים ביותר של מעמד משפחתי. דירות קטנות באשדוד ובבני ברק, בהן חיים לעיתים שלושה דורות, הפכו את החדר ליחידת מידה ומידה של שליטה. החדר של המתבגר הוא לעיתים פתח לסודיות, ואחרת חלל מוקצר שבו ההורים מנהלים את חיי היום יום. תוכנו, המרחק מהמטבח, האפשרות לסגור דלת והאפשרות להזיז רהיטים הפכו לזירה שבה מתנהל משא ומתן ממשי על גבולות.
הפרטיות היא נושא מרכזי בחוויית המתבגר. הציפייה הישראלית הנוהגת, שבבית פתוח ומוזמנים נכנסים ויוצאים, מתנגשת עם דפוסי הפרטיות המוצקים יותר שאפיינו את הדירות ברוסיה ובאוקראינה. מכאן נובעות מתחים יומיומיים סביב ניטול טלפון, משמרות על שעות צאת, צפייה בהודעות וביקור בחברת רשת. הטלפון הופך לטריטוריה הפרטית האחרונה, והמאבק עליו הוא בבחינה חומנית את המשא ומתן על אוטונומיה.
ממוקמים נוספים הם מגדלי המגדר והנימוק. במשפחות שבהן שמורה על מידת הסתגלות דתית, מתפרצות סוגיות של לבוש, כיסוי ראש ומיניות בחברה מעורבת. חלוקת המלאכה בבית, הצעה על נסיבות למילים ועל החלטות מוסדיות כמו תלמודים חיצוניים או קישור עם בני מגדר אחרים, מייצרים מתח שנושא בתוכו משא ומתן על מה משמע להיות "ישראלי" ומה משמע להיות "בבית".
ערכים, מסלולים וניגודים בין הדורות
ההורים מבקשים מהמתבגרים הצלחה אקדמית, ובדרך כלל מדוע מוסדות הורסה כלכלית: הם עצמם הגיעו ממעמדים של עבודה ידנית, והם רוצים שהילד ישיג את החלופה שהם לא הצליחו להשיג. הפער הזה מייצר דרישה לשיא מקצועי, השקעה בשיעורים פרטיים ולעיתים חרדה שהמתבגר מאבד את חלופת החלום המקצועי. על רקע זה מתנהל ויכוח על האם להציג את העבודה הידנית, שהיא חלק מזיכרון המשפחתי, כמשא בורא או כבחירה לגיטימית.
שירות הצבא ממלא תפקיד של טקס מעבר מובהק. הוא מבטל מבחנות חיצוניות, מגדיר את הגבר הצעיר כאזרח מלא, ומפתח לו רשת חברתיות חדשה שאינה משפחתית. הוא עשוי להפוך למקור לחידות אם המשפחה נטולת דת ודוברת רוסית, משום שהצבא מייצג את המדינה הישראלית בצורה שאינה מזוהה עמה. במקביל, נוכחות של צבא סובייטי בסיפורי המשפחה יכולה לייצר מעמד אחר: להתגבש כעובדים צבאיים מוכרים, או כאנשים שמשתמשים במילה "פלוג" כמונח גונדי.
החלל הדיגיטל מצטלם כמרחב הצעיר העיקרי: קבוצות, סרטים, חברים וגם ביקורת בין מתבגרים, שאינה ניתנת לניהול מהבית. משבר הקורונה והסגירות הביתית הממושכת הגבילו את המרחק בין בני הגיל ובין המשפחות, והארכת השהות המשותפת חשפה סוגיות שבדרך כלל נדחות לסוף השבוע. מתבגרים רבים מדווחים על צמצום או על הידלדות כתגובה ללחץ: כלכלה, חשיפה לפני חברים, וצורך להציג עצמם כאדם מוצק.
סיפורים שלא סיפרו: מהפצע אל ניצוש
בכל קבוצת מחקר יש סיפורים של משפחות שבהם נפתח קרע: משפחות שבהן התרבות האלימות המילה נכנסה לבית מברית המועצות מיוחסת לכלל האלימות האזרחית, ומשפחות שבהן השתייה, ההמתרות וההסתכלות נעשו נוהל שירי. מחקרים מרחבים מצביעים על קשר בין החשיפה לאלימות בין-אישית, בין צורכי כוח ובין חוסר אמון במוסדות, אך ההערכה חייבת להישאר זהירה ולהימנע מקביעות של מידה: קיימת הבדל בין משפחות שבהן האלימות היא דפוס יומיומי לבין משפחות שבהן מדובר באירועים חריגים, וההבדל הזה הוא עצמו ממצא מחקרי.
דור של שתיקה הוא מאפיין מרכזי בחלק מהמשפחות. המשפחות שגדלו בברית המועצות נושאות זיכרונות של אלימות אנטישמית, של מעמד נמוך, של קורבן או של קרוב שהיגר עליו. במקרים רבים נמסר מידע חלקי, בעיתיים רק בצורה מטפורית ולא בשמות. מתבגר שמכיר את הסיפור ממקורות אחרים, מחברים או מהאינטרנט, עשוי להתערער בהכרה שהמשפחה לא חשפה את עצמה; מאידך, השתיקה יכולה להיות גם הצורה של הגנה ושל כבוד.
הקושי הוא להבחין בין סוגיות מבניות לסוגיות נטויות. במחקר האתנוגרפי נדרשת זהירות שלא לקרוא כל קונפליקט כסימפטום, כהפרעה או כתוצאה של טראומה. התנהגות מתבגר יכולה להיות מנגנון הסתגלות תקין, ומערכת יחסים יכולה להיות מתוחה בלי להיות פגומה. דווקא בשדה הזה נחשפת מראש הדמוגרפי, שבו המתבגר מנסה להגדיר את עצמו הן כאזרח ישראלי והן כמי ששייך למשפחה ולעברית של ההורים, ולעיתים צריך לבחור ביניהן.
אתנוגרפיה בשטח: שיטות, מגבלות וכיוונים
מחקר שטח מסוג זה נעשה לרוב במסגרת של מרכזי קהילה, מועדוני נוער, סנימות קיץ ובתי הבראך מבוססי דיווח, לצד ביקורי בית וראיונות עם הורים ועם מתבגרים בנפרד. היתרון של העבודה האתנוגרפית הוא האפשרות להבחין בין הדברים שנאמרים לבין הפרקטיקות שבהן הדברים נעשים: מה נאמר על החדר, ואיך החדר מתנהל; מה נאמר על הצבא, ואיך נרדפים השמירות. חלק מן הראיונות מתנהלים ברוסית, והתרגום של מונחים הוא עצמו פעולה אנליטית: "ניעות", "עצמאות" ו"גבולות" אינם מתנהגים זהה בשתי המסגרות.
המעמד הרפלקסיבי של החוקר הוא חלק מהמתודולוגיה. חוקר ישראלי דובר עברית נכנס לשדה שבו הוא עצמו בן-קבוצה מיוחד, ובהעברה של ציטוטים הוא עומד בפני הסכנה להפוך מבנה מקומי לדבר-עולם. קטגוריות מטפוליות אמריקאיות, כמו סוגי הורות, נושאות סיכון מיוחדת כשהן מיושמות על משפחות שהמסגרות שלהן שונות. מחקר מוצלח יודע להשתמש בהן ככלי עבודה ובהעברה סטוכסטית, תוך שמירה על המורכבות של המקרה.
הכיוונים הבאים נראים מכוונים: מעקב אורך זמן שיאפשר לראות שינוי בהגדרות הזהות לאורך שנים; השוואה עם משפחות מרוסיות במדינות אירופה אחרות, שם מתקיימת אותה דינמיקה של הסתגלות אך במסגרת חוקית אחרת; ומחקר נפרד על משפחות שהגיעו מאוקראינה לאחר 2022, שלא נכללו במסגרות הישנות. חומרים רבים על הנושאים האלה פורסמו בשנים האחרונות בארכיון הגיליונות הקודמים, שמציג כיצד השיחה האקדמית על הגירה, המשפחה והדורות התפתחה מעדה.
המשך השיחה והצטרפות לקהילה
הכתבה פתוחה לקהילה מקצועית של חוקרים, סטודנטים וקוראים מעניינים בחברה הישראלית. אם אתם עוסקים במחקר מקרבי, באנתרופולוגיה של חינוך, בסוציולוגיה של המשפחה או בחקר ההגירה, אתם מוזמנים לקרוא את הגיליונות הקודמים, להירשם לעדכונים בניוזלטר ולהציע כתבות משלכם להערה המקצועית. מידע על על הכתבה והקהילה, על המערכת העורכים ועל דרכי הצטרפות נמצאים בעמוד המידע של הכתבה.
הדיון על יחסי הורים ומתבגרים בקרב יוצאי ברית המועצות דורש מעבר על מגבלות של הקטגוריה עצמה, שכן קבוצה שונה של יוצאי ברית המועצות עשויה להתנהג אחרת, והמשפחות עצמן אינן ממשק אחיד. העניין הוא פתיחת מרחב שבו אפשר לדבר על הקושי, על ההסתגלות ועל הזהות בלי לצמצם את הדיבור בקודים מוכרים. הזמנים לקריאה, להערה ולכתיבה על הנושא הזה פתוחים.