תרבויות צעירים בעידן הגלובלי: היפסטרים וסחים בישראל כמקרי בוחן

"…בין טרנד לטרנד ובתוך כל הטרנדים האלה שאלתי את עצמי לא אחת מתי יבוא איזה טרנד מתוק, טרנד אחלה, שיבצבץ פתאום או לא פתאום ויגידו, ואני אגיד גם: NICE! משהו כמו איזה משאלה, אין לי משהו ספציפי בראש. וגם אם היה לי – לטרנד יש חיים משלו. דברים קורים וצריך לזרום אתם, ומי שלא זורם – הלך עליו…”  (אורלי קסטל בלום, "קורה" ^[1] )

בשנים האחרונות הגיעה לישראל תרבות נעורים גלובלית חדשה, המכונה היפסטריות. משיחות בלתי פורמאליות שערכתי עם אנשים נדמה כי המושג והשפעותיו מתקיימים בעיקר בתל אביב ובערים גדולות אחרות, וכי השימוש בו מוגבל ביותר בקרב מי שאינו קורא מקומונים תל אביביים כמו "העיר" או בלוגים באינטרנט. בכתבה זו איני מתכוון לקחת חלק בדיון האם ההיפסטרים עומדים להעלם מהעולם? או אולי כוחם כתת-תרבות ממוסחרת ילך ויתחזק? אלא אציג את תופעה זו, אדון בהקשרה הישראלי ואצביע על מאפייניה החברתיים בדגש על השימוש בשני מונחים מרכזיים: "סחים" ו"היפסטרים".

ההיפסטריות החלה כדרך התמודדות עם אתגרי החיים באמריקה של שנות ה-90 וכמחאה נגד סגנון החיים הצרכני-קפיטליסטי. הרצון לחיות בערים גדולות מבלי להוציא אחוז ניכר מהמשכורת על הוצאות שוטפות אילץ צעירים להמציא דפוסי צריכה חדשים. דבר זה בא לידי ביטוי במעבר לאזורים זולים יותר, בקניית בגדים בחנויות יד שנייה, בהאזנה למוזיקה שאינה מהזרם המרכזי (הופעות ומוצרים אחרים זולים יותר) ובאופן כללי, בניסיון ליצור תרבות צעירים חדשה, שניתן יהיה לקיימה תוך שימוש במשאבים כלכליים מעטים יותר. ההיפסטריות היא מעין פרשנות חדשה ונוספת למושג ה"קוּל " . ניתן לומר כי התופעה התארגנה כמעין תנועת נגד לקפיטליזם הצרכני המאוחר, והצמצום הכלכלי מרצון שהוזכר מעלה הפכו לפרקטיקה של התנגדות כנגד תרבות הקפיטליזם. בשל אופייה הצרכני של צורת התנגדות זו, הצליחו חברות קפיטליסטיות להפוך חלק מהמחאה נגדן למוצרים חדשים שייראו כאילו הם יוצרו בעבר. הדבר דומה לתהליך שקרה לתנועת הפאנק .

הקפיטליזם הצליח לתעל את המחאה כנגדו לכדי אמצעי נוסף שבאמצעותו מתאפשר לו לגרוף רווחים מאותם אלה שמבקשים לפגוע בו. מגזין האופנה של קסטרו הוא דוגמא נהדרת לכך; הוא מציב תמונות היסטוריות בסמוך לתמונות של מוצריו, ומאשרר את התדמית ההיפסטרית העדכנית של מוצריו. ניתן לומר כי קסטרו מבקשים למכור היפסטריות, ניסיון שממחיש את השינוי שחל במשמעות המושג – מתרבות מחאה אזרחית למוצר צריכה קפיטליסטי מובהק. ניתן לומר כי מה שהחל כהתנגדות אינדיבידואלית לאופנה הנקבעת על ידי חברות קפיטליסטיות הפך לשאיפה מתמדת לצרוך מוצרים ב"אופנה ההיפסטרית", שהפכה למקבילה לאופנה של הזרם המרכזי.

בדומה לתנועות חברתיות אחרות, המאפיינים הראשוניים והיצירתיים נוטים להתאבן ולהתמסד ככל שמספר ההיפסטרים גדל. השאיפה לשמור על אורח חיים צנוע יחסית כאמצעי להתנגדות תוך צריכה של מה שהחברה מסמנת כפחות יוקרתי הפך עם הזמן לתרבות מובחנת וצרכנית בפני עצמה. תרבות זו הפכה את הרצון להראות 'לא-מוקפד' או 'לא-מעודכן' למטרה בפני עצמה, כאשר אלה בעצם משקפים את רצונו של היחיד להיות הכי מעודכן, משימה שהייתה קשה יותר למימוש עם משאבים כלכליים מוגבלים, כפי שביקשו ההיפסטרים תחילה.

תופעת הרדיפה האינסופית אחר האופנות המתחלפות מומחשת בציטוט שהובא בפתיחת הכתבה מהסיפור של אורלי קסטל בלום. ההיפסטריות היא תרבות צעירים פוסט מודרנית, שבמובן מסוים מבטאת את קצה של התרבות : במקום לייצר תרבות חדשה לחלוטין, היא שואפת לשחזר באופן אותנטי ונוסטלגי את מוצרי הצריכה שהוצעו למכירה בעשורים קודמים. לורן אלפריי טוענת כי ההיפסטרים הראשונים היו לבנים מהמעמד הבינוני או בינוני-גבוה, שהשתייכו לשמאל הפוליטי ולרבים מהם היה קשר לאמנות. ההיפסטריות היוותה עבורם אמצעי להתרחק מציפיות מעמדיות להצלחה חומרית ומנורמות ההתנהגות המצופות מלבנים. אם צעירים רוצים להראות "כמו פעם", וללבוש "בגדי וינטג'", חברות קפיטליסטיות (כמו "אמריקן אפירל" ) החלו למכור בגדים שכאלה בכדי לספק את הצורך להיראות "כמו פעם". ההיפסטריות הפכה למרדף אינסופי אחר האותנטיות, ואחר הגעגוע הנוסטלגי לדימויים שהיו ואינם. דוגמא לכך ניתן לראות בשאיפה ללבוש בגדים מקוריים מעשורים שחלפו, או כאלה שנראים כמו בגדים מעשורים שחלפו, מאופנות שעבר מספיק זמן בכדי שייחשבו ל"רטרו".

דרך אחרת למימוש נוסטלגיה בחיי היום-יום היא השימוש במצלמות אנלוגיות, או באפליקציות לטלפונים חכמים המדמות את אלה, כמו Hipstematic ( כאן ניתן למצוא מאמר מרתק הדן באפליקציות מסוג זה, הטוען כי הן יוצרות "נוסטלגיה להווה" באופן מיידי). השימוש במצלמות שכאלה קורא תיגר על השאיפה הטכנולוגית לשיפור אינסופי באיכות התמונה המתקבלת ומכריז מראש על רצונו לאיכות תמונה נמוכה ונוסטלגית, המבטאת את השאיפה ה"היפסטרית" לאותנטיות מומצאת. כריסטיאן לורנצן טוען כי ההיפסטריות יוצרת פטישיזציה לכל תנועות המחאה התרבותיות / כלכליות של המחצית השנייה של המאה העשרים, (ביט, פאנק, גראנג' היפי ועוד) תוך ניסיון להכניס כמה שיותר רכיבים היסטוריים פסבדו-אותנטיים להווה.

אחד מהמאפיינים הייחודים בגלובליזציה של ההיפסטריות מצוי בכך שבניגוד לגלוקליזציה של מוצרי צריכה רבים, שתקיימה דרך מנגנוני שיווק של חברות קפיטליסטיות עולמיות, נדמה כי ההיפסטריות הגיעה למדינות רבות דרך האינטרנט, ובאמצעות יחידים ששאפו ליצור תרבות צעירים חדשה וייחודית שאינה קיימת בסביבתם החברתית. איני טוען כי לפירמות עסקיות למטרות רווח לא היה חלק בהפצת סממני ההיפסטריות בעולם, אך נדמה כי חלקם של הצרכנים וטעמם התרבותי הנבדל בתהליך זה רב יותר בהשוואה להפצת מכונת הכביסה בעולם, לדוגמא.

כעת אבקש לצעוד צעד נוסף ולהשתמש בתיאוריה סוציולוגית בכדי לנסות ולהסביר את התרבות ההיפסטרית. נדמה כי התרבות ההיפסטרית מדגימה את תיאוריית ה אינדיבידואליזציה של הסוציולוגים הגרמנים בני הזוג בק , הטוענים כי אחד המאפיינים של תקופתנו הוא יכולת ושאיפת היחיד לעצב את חייו (ואת השתייכותו החברתית) בעצמו. דוגמא לכך ניתן לראות בהמרות דת, בהסבות מקצוע, בשינויי מין ובקבלה החברתית הגוברת של אלה.

אומנם בראשית דרכה שיקפה הההיפסטריות את יכולת היחיד לברוא את עולמו במו ידיו, ואת הלגיטימציה החברתית לעשות כן, אך ככל שהקפיטליזם החל לנצל תת תרבות זו לטובתו, נדמה שהאינדיבידואליזציה נקלעה לקשיים. זאת משום שהקפיטליזם (ולחצים חברתיים אחרים) שאפו להתקרב למה שמכונה "סטנדרטיזציה של תרבות", שמשמעה תהליכי האחדה תרבותיים.

במילים אחרות, ככל שגדל מספר ההיפסטרים, התמעטו האפשרויות להיות היפסטר. השימוש שאני עושה בעבודה של בק מאפשר לבקר אותה ולהראות שהאינדיבידואליזציה מתאפשרת בעיקר למעמד הבינוני. תרבות ההיפסטרים היא תרבות צרכנית שמקפלת בתוכה סגירות מעמדית; היא שמורה רק לאותם פרטים מהמעמד הבינוני-גבוה שיכולים להרשות לעצמם לעצב את חייהם כפי שיחפצו.

אפשרות אחרת לפענוח התרבות ההיפסטרית נמצאת במושג ה" התבדלות " של בורדייה . דרך מושג זה ניתן לטעון כי ההיפסטריות הוא בעצם מאמץ תמידי להתבדל ממעמדות חברתיים נמוכים, על-ידי יצירת טעם תרבותי והון חברתי מורכבים ומסוגננים, שרק מי שרוכש אותם יכול להשתייך למעמד מסוים. משעה שבני אותו מעמד חשים כי ישנם יותר מדי פרטים בעלי טעם תרבותי דומה לשלהם, הם ישאפו להתבדל מהם ולשנות שוב את דפוסי הצריכה התרבותיים. נוצר תהליך אינסופי של חיקוי והתבדלות חברתיים.

היפסטריות ישראלית !?

עד כה הצבעתי על מאפיינים כללים של תופעת ההיפסטרים, וכעת אעבור לדון בהיפסטרים בישראל. ההפיסטריות דומה לתופעות חברתיות אחרות שמשתנות בעקבות תהליך הגלוקליזציה , שבו מתקיימות השפעות ההדדיות בין המקומי והעולמי, ומוצרי תרבות עולמיים עוברים "אדפטציה" למקומי. השיחה בסיום אודישן בתוכנית "הקול" ( the voice ) מדגימה כמה תופעות הנוגעות להיפסטרים: כאשר אביב גפן האשים את המתמודד בהיפסטריות, המתמודד מיד טען כי אינו כזה. תופעה שנייה קשורה בשוליותו של השימוש במושגים אלה בישראל, ובאה לידי ביטוי כאשר שלומי שבת שאל את הקהל מהי המשמעות של המילה "היפסטר". כך נחשף היבט של גלוקליזציה: תרבות עולמית ומופע מקומי שלה שאינו זהה למקור התרבותי (יש להניח כי זמרים אמריקאים יכירו את השימוש במושג).

המאפיין הייחודי לישראל עליו אצביע כאן הוא יצירת הסחיוּת. בדומה לתרבויות שוליים אחרות, גם ההיפסטרים זקוקים לקשר תמידי עם הזרם המרכזי של התרבות, שבעזרתו יוכלו להגדיר את עצמם. לכך משמש המושג סחים . מונח זה, שבעבר שימש כדי לתאר את מי שלא מעשן סמים באופן קבוע או את מי שלא מעשן ברגע נתון, משמש בלשון ההיפסטרים לתאר את כל מה שהם אינם רוצים להיות. בניגוד למושג ההיפסטר, שניתן להגדרה ברורה פחות או יותר, את ה"סחיות" קשה יותר להגדיר. יש מי שניסה להגדירה כניסיון לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. הסחיות היא במובן מסוים תמצית הישראליות. העדפותיה הצרכניות, דפוסי הבילוי שלה, אופנתה והשקפותיה פוליטית נקבעים בהתאם לדפוסי הרוב, והיא אינה מנסה להסתיר זאת. הסחיות, אם כן, היא כל מה שההיפסטר תופס כהמוני, ממוסחר והגמוני.

כטיפוסים אידיאליים, אם ההיפסטר ייצור דפוסי צריכה והתנהגות מתוך מטרה להתבדל מהכלל, הסחי יבקש לחקות את מתכוני הפעולה שמוצעים לו בידי הכלל, וידבק בהם. הסחיות היא כל מה שההיפסטרים לא רוצים להיות מבחינה תרבותית, ולכן היפסטרים שוללים אותה. הסחיות היא קונפורמיות מודעת וגאה בעצמה, בניגוד להיפסטריות שמבקשת לטשטש את הקונפורמיות שלה, ולכסותה באינדיבידואליזם לכאורה. אם כך, המאבק התרבותי עם הסחים הוא אחד מהמאפיינים הגלוקליים של ההיפסטריות בישראל – כפרפראזה על טענתה של אלפריי, הסחים הם כל מה שהורי ההיפסטרים ציפו מהם. ניתן לראות בהיפסטריות אמצעי תרבותי שמתאמץ לכסות אחר אי הגשמת הציפיות של הדור הקודם. ניתן לומר כי היפסטרים ישראלים המציאו את המונח סחים כדי לסמן לעצמם את גבולות הקונפורמיות של עצמם וכדי להקל על עצמם את עבודת ההתבדלות וההתייחדות מישראלים אחרים. התרבות ההיפסטרית יצרה את הסחיות בכדי לאשרר את הדימוי ה"חדשני" – אינדיבידואלי שלה עצמה, ובכדי לעשות זאת היא חייבת לדמיין את הרוב כעדר קונפורמיסטי.

בכתבה זו ניסיתי לשפוך מעט אור על תרבות שוליים בת זמננו, לחשוב על יכולתה לנוע בעולם בעקבות הגלובליזציה ולהציע נקודות ראשונה לחשיבה על ההיפסטריות הישראלית. מחקרים עתידיים יוכלו להעמיק את ההבנה על תרבות זו באמצעות תצפיות משתתפות וראיונות ב"מקומות של היפסטרים" או דרך השוואה בין תרבויות היפסטרים במקומות שונים בעולם.